"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹוהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

(במדבר ב, ב)

אי שם במדבר, פתאום קם עם ומתחיל ללכת - "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" - שנים עשר שבטים שונים בגודלם ובאופיים, שבטים שהם תולדותיהם של ארבע אימהות.

לכאורה, ההיסטוריה היהודית מאז יציאת מצרים ועד היום הייתה יכולה להיראות אחרת לגמרי אילו במקום עם שמורכב משנים עשר שבטים שונים כל כך זה מזה, היה העם מורכב משבט אחד הומוגני. כמה לכאורה החיים היו יכולים להיות יותר פשוטים, בלי כל השבטים השונים, האינטרסים השונים, המלחמות ביניהם, וכל מה שנגרם לאורך כל קורות ימי ישראל בגלל העובדה שהעם הזה הוא כל כך רבגוני, רב שבטי, רב עדתי, ובשל כך יש בו את כל הפוטנציאל למריבות וסכסוכים עד בלי די.

נכון ששנים עשר שבטים הם פוטנציאל למחלוקות קשות ונוקבות, אולם שנים עשר שבטים הם גם פוטנציאל לפסיפס אנושי וחברתי מורכב, עשיר, מפרה, חי ומגוון של אנשים ושל שבטים היוצרים עם שאין דומה לו. על הדבש ועל העוקץ שבו.

עובדת היסוד של העם הזה היא שכבר מבסיסו הוא אינו הומוגני, אלא מורכב משבטים, עדות, זרמים והשקפות. בכל מקום שבו נניח את האצבע על ציר הזמן של ההיסטוריה היהודית נגלה מגוון ופריסה חברתית של העם מקצה עד קצה - זה מבנה היסוד של עמנו?

השאלה היא לא אם כולנו צריכים להפוך לשבט אחד, כי מצב כזה איננו רצוי ואף איננו אפשרי. השאלה היא כיצד ניתן לבנות מסגרת של עם אחד שהוא כל כך מפוזר ומפורד בין העמים, ובינו לבין עצמו, ואף על פי כן להיות עם אחד, עם סגולה, ייעוד וחזון משותף.

כמה חדגונית היא תזמורת שיש בה רק כלי נגינה אחד, וכמה עושר והרמוניה יש בתזמורת רבת כלים ונגנים - בתנאי שכל הכלים והנגנים מסונכרנים עם התווים והמנצח - עם אוהל המועד שבמרכז המחנה - "סָבִיב לְאֹוהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ".

תזמורת איכותית לא מוותרת על אף כלי, ועם ייחודי לא מוותר על אף שבט.

זה מאתגר, זה מעצבן, זה יכול להוציא מהכלים, ועלול להביא למציאות קשה בין אחים ושבטים - וזה בדיוק האתגר הגדול ביותר הניצב בפני העם הזה לדורותיו - איך מחברים את כל השבטים השונים לעם אחד, איך יוצרים ערבות הדדית ושותפות גורל וייעוד בין השבטים.

מאז ועד היום נותרנו עם האתגר הזה של איך לחבר את כל שבטי ישראל למצב של "יחד". איך הופכים קבוצות שונות שלכל אחת מהן: המיקום הגיאוגרפי שלה, המנטליות שלה והאינטרסים שלה - ליחידה אחת ולעם אחד עם תחושת שייכות ואחווה הדדית.

בסוף ננצח. בסוף ניכנס לארץ. בסוף נקים כאן מדינה. אבל בדרך נגורש מפה פעמיים עקב אי הקפדה על ההוראות והתנאים, ובדרך נשלם מחירים כבדים על חוסר הרצון ללמוד מהעבר.

במרכז כל המחנה הזה והדגלים ניצב בגאון - אֹוהֶל מוֹעֵד, נקודת המרכז של המחנה ושל העם, נקודת היעד והחזון העתידי של שנים עשר השבטים, שבבוא היום בהגיעם אל הארץ המובטחת, ימירו את האוהל המדברי בבית המקדש בירושלים - העיר שיש בכוחה לעשות את כל ישראל חברים, ולחבר את כל שנים עשר השבטים, כשכל אחד שומר על דגלו וייחודו - לעם אחד יחיד ומיוחד - החונה בארץ שבה הקים את אוהל מועד הנצחי שלו.

אבי רט, מהספר: "נחת רוח - תובנות על פרשות השבוע ומעגל השנה"