"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹומָתוֹ"

(שמות כה, י)

בפרשה, מפרטת התורה את מידות האורך, הרוחב והגובה של: האֲרוֹן, הַמִּזְבֵּחַ והשֻׁלְחָן. 

והנה ניתן להבחין שמידות הארון לא היו שלמות, אלא כולן בחצאים: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹומָתוֹ".

לעומת זאת, מידות המזבח היו כולן שלמות (שמות כז, א): "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹומָתוֹ".

ואילו מידות השולחן, היו חלקן שלמות וחלקן בלתי שלמות (שמות כה, כג): "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים, אַמָּתַיִם אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹומָתוֹ".

מסביר "הכלי יקר", שההבדלים האמורים מרמזים על מהות הכלים:

האֲרוֹן - כידוע, מסמל את התורה (כמבואר במסכת יומא דף עב ע"ב), ובלימוד תורה, אדם חייב להרגיש עצמו תמיד חסר ובלתי שלם, ושעליו להתקדם וללמוד עוד, שהרי התורה אינסופית. מי שחכם בעיני עצמו והגיע לתכלית הלימוד, אינו יכול להתקדם.

ובלשון "הכלי יקר": "ועל כן היו כל אמות הארון שבורות, להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלמות החכמה וצריך למדוד עדיין למלא חסרונו… כך עיקר החכמה (איוב כח, יב): 'וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא', ממי שחושב את עצמו לאַיִן וחסר, אבל לא במי שהוא חכם בעיניו, הטועה בעצמו לאמור שכבר הגיע אל תכליתה".

השֻׁלְחָן - מסמל עושר והצלחה גשמית, ובגשמיות, בשונה מרוחניות, משימת האדם היא הפוכה, להרגיש שלם עם חלקו ולהסתפק בו. לכן מידות השולחן שלמות, בשונה מהארון. אך חלק ממידותיו כן היו חצויות, כדי ללמד על עניין אחר הקשור בגשמיות, והוא, שבתאוות גשמיות כגון אכילה וכיו"ב, אדם צריך "שישבור תאוותו", דהיינו, שלא יאכל או ייהנה עד לקצה גבול המידה שהוא מתאווה לה, אלא ירגיל עצמו לעצור קודם לכן, ויימנע מלהשלים את תאוותו עד תומה.

ובלשון "הכלי יקר": "אבל השולחן, המרמז לכתר מלכות ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משולחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלמות, כי כל משכיל ישמח בחלקו, וידמה בנפשו כאילו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה, שכן יעקב אמר (בראשית לג, יא) 'יֶשׁ לִי כֹל'. אמנם קצתם היו שבורות, להורות שלא ישלים האדם תאוותו מכל וכל, ולא יתן אל החומר כל אוות נפשו, אלא צריך שישבור תאוותו".   

הַמִּזְבֵּחַ - המכפר על החטאים, מידותיו כולן שלמות, שהרי כל מהות המזבח היא השלמה, השבת השלמות. החטא הוא חיסרון באדם, והכפרה המושגת באמצעות המזבח מחזירה לו את שלמותו.

ובלשון "הכלי יקר": "אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים וכן מזבח העולה, כי עניין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו, כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו…". 

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/