בספר שמואל ב[1] מסופר שדוד המלך התאוה לשתות מים מבור בית לחם. גיבוריו ששמעו על כך הלכו ובקעו במחנה פלישתים והביאו לו מים, אך דוד המלך לא אבה לשתותם וניסך אותם לה'.

הגמרא במסכת בבא קמא דף ס' עמוד ב' מבארת את המעשה בתור משל: דוד המלך היה צריך לשאול הלכה מסנהדרין שהיו בבית לחם(וכידוע שתורה נמשלה למים[2]) וגיבוריו הלכו במסירות נפש לשאול את ההלכה, אך דוד המלך לא אבה להשתמש בהלכה שהביאו לו.

ושאלתי על כך-מה עניין ניסוך המים שלא רצה לשתותם-לבין לא להגיד הלכה משמם?

המהרש"א מבאר שמכיון שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם-לא רצה להביא גאולה על ידם, שעשו שלא כדין.

אך עדיין צריך לבאר מה הדימוי לשתיית המים?

לעניות דעתי ניתן לבאר שדוד המלך היה אמור להיות משיח כמו שדרשו אצל אברהם אבינו: "וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם" שהעיט זה דוד המלך שביקש לכלות את האומות אך אברהם מנע זאת ממנו כדי שיכופר לישראל על ידי האומות אך לעתיד לבוא דוד המלך יעשה זאת[3].

ומכיון שאמירת הלכה בשם אומרה מביאה גאולה לעולם-זה אומר שאמירת ההלכה נותנת כח לדוד המלך שהוא משיח! על כן "לא רצה לשתותם" הכוונה שלא רצה לקבל תוספת כח מאמירת ההלכה זאת ולהביא גאולה על ידם.