'ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית. ויש אומרים: זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלי שלי ושלך שלי, רשע' (אבות ה,י). בכלל בני האדם ישנם ארבע מידות בנתינה לאחר, ראה בירור עניינם ב'אבות לבנים' על משנה זו למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולי אפשר שעמוד החסד זהו אברהם אבינו ע"ה: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" וגו' (מיכה ז,כ). והמקום בו התורה פרטה מאוד את מעשי החסד של אברהם היה בקבלת המלאכים בהיותו כואב מברית המילה (ראה בפירוט רב ב'מעשי אבות א', 'אברהם אבינו עמוד החסד', למרן הגר"ח דרוקמן זצוק"ל זיע"א), שם באו שלושה מלאכים שנשלחו לארבע שליחויות: '"והנה שלשה אנשים" - אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם; שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר). תדע לך, שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים: "ויאכלו" "ויאמרו אליו", ובבשורה נאמר: "ויאמר שוב אשוב אליך"; ובהפיכת סדום הוא אומר: "כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי" (ב"ר). ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר: "ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך", למדת שהאחד היה מציל' (רש"י; בראשית יח,ב). נראה שכאגב שליחותם באו לרמז על עניין הנתינה כמתגלה בתורה בשיא אצל אברהם כאן. נשלחו שלושה מלאכים כעין שיש מקום ראוי לשלושה גילויים בנתינה, כיון שהגילוי של הרשע, 'שלי שלי ושלך שלי', אינו ראוי ולכן לא ראוי שיתגלה כלל מלאך רוחני כנגדו. אולם בשליחותם התגלו ארבע שלחויות כנגד שבמציאות בעולם יש ארבע מדות באדם. המלאך שבא לרפאת את אברהם זהו גילוי של קיום אברהם עמוד החסד, לכן זה מתגלה כנגד החסיד (כאברהם), 'שלי שלך ושלך שלך', שאברהם היה נותן משלו ולא רצה כלום בתמורה, שאפילו כשבאו לברכו לא היה לוקח לעצמו אלא מפנה לקב"ה: ' ... לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם?! משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' (סוטה י,ב). וכן בברית המילה סיכן את חייו, כך שמתגלה שנותן הכל לקב"ה, ממילא גם מתגלה בזה כהמשכו שנותן לאחרים כיון שרואה בהם גילוי של צלם אלקים (שזהו גילוי ה' בהם), שלכן הכניס אורחים, וכך התגלה בגילוי שליחות רפאל שבא לרפאתו מצער מילתו. רשע שאומר שלי שלי ושלך שלי, זהו גילוי של אנשי סדום שהיו רשעים, שגבריאל נשלח להשמידם. שכך אנשי סדום היו עושים, נמנעים מלתת לאחר ואף לוקחים את מה ששלו: 'רבי מנחמא משם רבי ביבי: כך התנו אנשי סדום ביניהם, אמרו: כל אכסניא שהוא בא לכאן יהו בועלים אותו ונוטלים את ממונו. אפילו אותו שכתוב בו: "ושמרו דרך ה'", אנו בועלים אותו ונוטלים את ממונו' (ב"ר נ,ז). (אמנם על מידת 'שלי שלי ושלך שלך' נאמר שי"א שזו מידת סדום, אבל אין הכוונה כסדום ממש אלא קרוב למידת סדום: 'ויש אומרים זו מדת סדום - קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום' [ברטנורא]). המלאך רפאל שבא לרפאת את אברהם בא גם להציל את לוט, בזכות אברהם (ולכן זה התגלה באותו מלאך וכהמשך שליחותו), וכן לוט גדל בבית אברהם כך שהתחנך בנתינה (כך שקשור קצת אליו, ולכן ראוי שינצל בזכות אברהם), אולם הלך לסדום שהיא מקום ללא נתינה (ומה שנתן למלאכים זה כיון שהכירם כמלאכים), ולכן הוא מייצג את המידה הבינונית, 'שלי שלי שלך שלך', שלא נותן לאחר אבל גם לא לוקח, כך שאינו ממש כאנשי סדום הרשעים אבל קרוב לזה, ולכן י"א שזו מידת סדום, שיש בזה קרבה למידתם, כמו שלוט היה בתוכם, אמנם שונה מהם אבל בתוכם, ולכן זהו גילוי של קרבה למידתם. המלאך מיכאל בא לבשר על הולדת יצחק, שהוא ההמשך באבות, ממשיך הקמת עם ישראל, ולכן כנגדו מתגלה מידת עם הארץ, שלי שלך ושלך שלי, שזה מביא לאהבה בין הבריות ולישוב וקיום הארץ, ולכן זהו כעין רמז לכלל בנ"י, כמידה המתגלה ברוב ישראל, ולכן זהו הבשורה על הולדת יצחק כגילוי לישראל שיהיו מכך (וכן ליצחק נאמר ליישב את הארץ [ב"ר סג,ד]). וכן בשליחות של המלאך מיכאל שנשלח לבשר על הולדת יצחק מתגלה בשליחותו עניין של חיבור (כעין שלי שלך ושלך שלי), שהולדת הצאצא נעשה בחיבור בין השנים, איש ואשתו יחד (וכן עם הקב"ה: 'תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו' וכו' [נדה לא,א]). אברהם למד את מידת החסד משם בן נח: ' ... כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות וכי עניים היו שם?! והלא לא היה אלא נח ובניו ועל מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: על החיה והבהמה והעוף; לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה. פעם אחת איחרנו את עצמנו ויצא אבי משובר. אותה שעה אמר אברהם: מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם, ובשביל שאיחר עצמו כמעט קיבל שכרו ונשבר, אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים. מיד (בראשית כא לג): "ויטע אש"ל", אכילה שתיה לויה' (מדרש תהלים, לז). וכן נח ניצל מדור המבול שנחתם דינם על הגזל (סנהדרין קח,א), כך שהוא גילוי של תיקון מהם, וממילא נראה שלכן מתגלה בהקשרו גילוי למידות אלו, בו ובשלושת בניו. נח עצמו היה צדיק ("נח איש צדיק תמים" [בראשית ו,ט]), וכל משפחתו ניצלה בזכותו והוא היה האחראי על הנתינה לבע"ח והמשך הקיום בעולם, ולא קיבל מהם כלום בחזרה, ולכן זהו גילוי של החסיד, שמידתו 'שלי שלך ושלך שלך'. חם הוא גילוי של הרשע, שהוא כעין המשיך את חטאי דור המבול שהיו גוזלים, שכך נשאר בחטא ערווה כעין דור המבול (שנאסר להם לשמש בתיבה כעין להתנקות ממעשי דור המבול, והוא שימש): 'ת"ר: שלשה שמשו בתיבה וכולם לקו: כלב ועורב וחם' וכו' (סנהדרין קח,ב). שם היה תקין, שמצד אחד ממנו התגלה מידת החסד לאברהם, וכן היה לו ביהמ"ד (ורצון ה' מתגלה בחסד בעולם, כך שודאי לימדו כך אצלו), ולכן יש בו גילוי של נתינה, ולכן יצאו ממנו בהמשך בנ"י לאחר שהתחזקו במידת הנתינה, ומצד שני אין בו גילוי גדול של נתינה ואי לקיחה כמו נח, כך שיש בו כעין גילוי של מידת עם הארץ הרגיל, של 'שלי שלך ושלך שלי'. ביפת כעין מתגלה מידה בינונית, שלא מתגלה בו נתינה גדולה, אבל גם לא אנטי, ולכן כעין כל אחד לעצמו; ולכן מעלתו מתגלה בכתיבת ס"ת ביוונית: 'א"ר חייא בר אבא: היינו טעמא, דכתיב: "יפת אלקים ליפת", יפיותו של יפת יהא באהלי שם' (מגילה ט,ב). שהוא נמצא בתורת שם אבל נשאר בכתב שלו, כעין כל אחד נשאר בשלו ולא מתאחדים לגמרי. אולי גם ארבעת סוגי המידות התגלו כבר בראשית האדם, בזמן אדם הראשון. באדם הראשון מתגלה 'שלי שלך ושלך שלי', שכל העולם ניתן לו והוא נתן לבניו והמשיך להשתמש בכל, כך שזה גילוי כעין שותפות יחד. בקין מתגלה רשע, שלקח לעצמו (מה שחלקו) וגם רצה שלא יהיה גילוי של הבל, שהרי רצה והרגו: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד ח). '"ויאמר קין" - נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעולל עליו להרגו' וכו' (רש"י); וגם ממילא נעשה שהכל נשאר לו, כעין הרשע שלוקח הכל לעצמו. וכן רצה לקחת את זו שנולדה עם הבל: 'ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר: אני נוטלה, שאני בכור. וזה אומר: אני נוטלה, שנולדה עמי. ומתוך כך: "ויקם קין"' (ב"ר כב,ז). שזהו 'שלי שלי ושלך שלי'. בהבל מתגלה מידה בינונית, 'שלי שלי ושלך שלך', שהתחלק עם קין בעולם (שם); אמנם גם נחלק עם קין (כמו שקין רב עמו) אבל לא רצחו ולקח את חלקו, כך שלא מתגלה שלקח את חלקו, אלא רק שחלקו. בשת מתגלה חסיד, 'שלי שלך ושלך שלך', שלא התחלק עם קין ולא רב איתו, כעין שלא בא לקחת לעצמו כלום. כאשר אדם רוצה שחברו יתן לו זה מביאו בסוף לכעס על חברו עד כדי רצח, כמו שנעשה בקין והבל, ולכן מובן שהמשנה הבאה (משנה יא) היא על מידת הכעס. בפרט שמידת עם הארץ כעין מביאה ל'נוח לכעוס ונוח לרצות', שכיון שהאחר לקח קצת יותר זה קצת מפריע לו וכועס, אבל אז הוא לוקח מחברו ונרגע. מידה בינונית קרובה ל'קשה לכעוס וקשה לרצות', שכיון שחברו לא לוקח ממנו אז לא כועס על שנלקח, אבל אם נלקח ממנו זה מכעיסו וקשה לרצות אותו על כך. מידת החסיד שנותן ולא מקבל, שנותן לחברו ללא רצון חזרה, הוא קרוב ל'קשה לכעוס ונוח לרצות', שקשה להכעיסו כי רוצה בטובת חברו, וגם אם הכעיסוהו זה מעט ועובר מהר בשל רצונו הטוב שחושב על חברו. מידת הרשע שלא רוצה לתת וחושב שהכל שלו מגיע מהר ל'נוח לכעוס וקשה לרצות', כי כל דבר קטן יכעיסו ולא מוכן לוותר לחברו ולכן לא מתרצה לסלוח. אולי אפשר שארבעת המידות באות לאחר שנאמר: 'בארבעה פרקים הדבר מתרבה: ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה: ברביעית — מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית — מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית — מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה — מפני גזל מתנות עניים' (אבות ה,ט). שמיטה זה גילוי של כעין החסיד, שנותן את כל מה שיש לו לאחר, שזהו שבשמיטה מפקיר שדהו לכולם. מתנות עניים זה גילוי של נגד הרשע שאומר שהכל שלו, שבמתנות עניים הם באים ואוספים בשדה משלהם כאילו השדה שלהם, שכעין מוכרז בזה שלא הכל שלך, לא כל השדה שלך. מעשר עני שנותן לעניים זה כנגד שתי המידות שמתחשב בחברו אלא שכעין עושים הסכם, שיהיו בשותף בהכל או נפרדים לגמרי, שכך מתנות עניים אתה נותן חלק לעני לאחר שאספת ועבדת על זה כך שמודגש שזה שלך ואתה עצמך מפריש לאחר; שכך בתחילה בשנה השלישית באה התורה לחנך שתתחשב באחר, ולכן כעין גילוי של 'שלי שלי ושלך שלך', שנותן לו מה שהתורה חייבה להפריש, שזהו שלא מתעלם אבל לא רוצה כ"ך לתת, ולכן כעין כל אחד בחלקו (שאתה נותן לעני מה שהתורה זיכתה לו על ידך, ומשאיר מה ששלך אצלך). בשנה השישית אחרי שעבר קצת חינוך בשלישית אז נתקן עוד יותר בשישית, ולכן אז כשמביא רואה בזה כעין שותפות במה שיש לו, שהתורה ציוותה לתת משלך כעין שותפות, שזהו 'שלי שלך ושלך שלי'. וממילא מזה נתקן ועולה בשביעי לדרגה גבוה יותר של החסיד, שנותן הכל לחברו. ומתנות עניים שלוקחים בעצמם כאילו שלהם, זה בכל שנה כדי לתקן להרחיק שלא יהיה זכר למידה של רשע שרק לוקח מהשני לעצמו. וכשלא מתחשבים אחד בשני בסוף באים לצרות גדולות, כעין קין והבל, ולכן זהו כעין משנה קודמת שמדברת על רעות שבאות לעולם בשל אי התחשבות באחר. אולי אפשר שארבעת המידות הם כעין גילוי כמה אדם מתחבר לרוחניות שלו. הרשע מתגלה שמחובר רק לגשמי הגס, שרק רוצה לעצמו. בעל המידה הבינונית מתגלה קצת ברוחני, שלא חומד הכל לעצמו, אבל עם פגם של משיכה לממון שלכן לא רוצה שחברו יהנה משלו (ולכן קרוב למידת סדום), כך שזהו כמחובר לנפש שמחיה את הגוף, שזהו רוחני אבל מתגלה עם גילוי כעין שקשור לגופו הגשמי הגס. וכן כעין שהרוח מחיה את גופו וכך רוצה רק גילוי של קיום גופו לעצמו, שאין לו גילוי מול חברו אלא הוא לעצמו (ולכן לא נותן ולא לוקח). בעל המידה של עם הארץ שזהו שותפות יחד כעין הסכם, זהו גילוי שמתחבר בזה לגילוי רוחו, שמזה הדיבור, שכך עושים הסכמים שנסתדר יחד כראוי, שקיום העולם תלוי בשילוב כוחות יחד. (וכן מהרוח הרגשות, שרוצה לעזור, ומצד שני לא רוצה להרגיש שמנוצל, ולכן עושה הסכם שיתוף פעולה יחד). החסיד זהו גילוי שמתחבר ומגלה גילוי נשמתו שזהו השכל, שמבין שהדברים החומריים אינם שווים כלום אלא מה שחשוב באמת זה רק היחס לאחר, ולא כדאי לקחת מהאחר (כיון שאח"כ יהיה כעין משועבד לו בשל כך), ולכן נותן הכל לחברו (וכן מבין שבחברו יש נשמה, חלק אלוק, ולכן ראוי לתת לו הכל בשל מעלתו, ולכן זהו גילוי שמתחבר לגילוי הנשמה. וכן מתנהג כמו הקב"ה שנותן ולא לוקח, שכך מתגלה בו ע"י מעשיו גילוי של חלק האלוק שבנשמתו).