״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה׳ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ... לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה׳... לְטוֹב לָךְ״.

מפרשים רבים — הספורנו, אור החיים, האברבנאל, המלבי״ם והשפת אמת, וכן הרמח״ל בספרי המוסר והמחשבה — רואים בסדר הפסוק מסלול מדורג, שבו כל שלב מכין את האדם לשלמות בעבודת ה׳.

המילה ״ועתה״ ממשיכה את כוח התשובה: לאחר הנפילה והסליחה, יש לבנות מחדש את הדרך אל ה'. האור החיים הקדוש מסביר שהיראה היא הפתח לאהבה.

כיצד מגיעים ליראה? על כך עונים הפסוקים הבאים: ״הֵן לַה׳ אֱלֹקֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם... רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה׳ לְאַהֲבָה אוֹתָם״.

כדברי הספורנו, ההתבוננות בגדולת ה׳ מולידה יראה. ההתבוננות בטובו, בבחירתו באבות ובחסדיו עם ישראל מולידה אהבה. מתוך היראה מבקש האדם ״ללכת בכל דרכיו״ ולתקן את מידותיו ולהידמות לדרכי חסדו ורחמיו של הקב״ה.

האהבה אינה נשארת בלב, אלא מביאה לעבודה פעילה ולעשיית מצוות. לפני החטא, ה' ציווה את אדם הראשון בגן עדן ״לעבדה ולשמרה״, וחז״ל פירשו: ״לעבדה אלו מצוות עשה; לשמרה — אלו מצוות לא תעשה״. וכך גם כאן: לאחר ״ולעבוד את ה׳״, בא "לשמור את מצוות ה׳״. 

האהבה ועשיית הטוב מעמיקות באדם את היראה והופכות אותה ליראת רוממות פנימית: לא רק פחד מן העונש, אלא רצון שלא לפגום בקשר עם ה׳ ושלא לעבור על רצונו.

זהו המסלול אל ה' יתברך שמציג משה: התבוננות בגדולת ה׳ ובחסדיו, יראה, תיקון המידות, אהבה, עשיית טוב ושמירה מן הרע, והכול ״לטוב לך״.