הפסוק אינו אומר שהאדם אינו חי מן הלחם, אלא שאינו חי מן הלחם לבדו: הלחם הוא כלי טבעי, אך אין בו כוח עצמאי. החיות מגיעה מרצון ה׳ הפועל דרך המזון.

במדבר היה הדבר גלוי: האוכל ירד מן השמים והעם לא היה יכול להבטיח לעצמו את המזון למחר. אך המן נועד להכין את ישראל דווקא לחיי הארץ.

בארץ האדם יחרוש, יזרע, יקצור ויאפה, ולכן עלול לחשוב שהלחם הוא מעשה ידיו בלבד. המן מלמד שגם הלחם הגדל מן הארץ אינו פחות תלוי במוצא פי ה׳ מן הלחם שירד מן השמים.

לכן הונחה צנצנת המן למשמרת: ״לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר״ (שמות טז, לב)

השתדלות מול ביטחון

האדם חייב להשתדל לפרנסתו. לאחר חטא אדם הראשון נאמר: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״.

העבודה והעמל הם חלק מתיקון העולם. האדם צריך ללמוד מקצוע, לעבוד ולפעול באחריות, אך לזכור שההשתדלות היא כלי לקבלת הברכה אך לא מקורה. לכן נאמר:

״וְזָכַרְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״

האדם אכן עושה חיל, אך גם הכוח, הבריאות, הכישרון וההזדמנות הם מתנת ה׳.

הביטחון אינו מבטל את האחריות האנושית. הוא מונע מן האדם לטעות ולהפוך את עבודתו, עסקו או מעסיקו למקור מוחלט של פרנסתו. וכאשר אדם חי עם אותה המודעות, הוא לא יכול להצדיק שקר, גזל או פגיעה באחר בשם הפרנסה. הקב״ה אינו שולח ברכה באמצעות עבירה על רצונו.