"עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל-פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר"

לעניינים בהם נדרשים גדרי עדות יש צורך בשני עדים כשרים (גברים שאינם קרובים או פסולים מחמת עבירות). אולם "עד אחד נאמן באיסורין" –כלל המקנה נאמנות גם לאישה, כפי שמשתקף בענייני הנדה משם נלמד הכלל ("וספרה לה"). כמו כן נאמנת אישה על הייחוס (באופן שאינו בכלל "דבר שבערווה" הדורש שני עדים) שהרי "נאמנת חיה (=מיילדת)  לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר" (קידושין,ע"ג,ב).

תחום טיפולי הפוריות הכולל הזרעות (IUI) והפריות (IVF) נפוץ כיום מאד. הסוגיה ההלכתית עלתה על שולחנם של גדולי הפוסקים לפני כשלושה עשורים. רובם המוחלט לא מצאו בכך סרך, אולם חששו להתיר בשל החשש מטעויות אנוש בפרט כאשר המערכת הולכת ומתפתחת וטיפולים אלה נעשים מידי יום ביומו, בו זמנית לכמה וכמה זוגות. הצורך ההולך וגובר להיזקק לטיפולים אלה, דחף בזמנו את הרב בורשטין להקמת מערך הפיקוח ההלכתי, בעידודו, בהמרצתו ובהנחיותיו המפורטות של הרב אליהו זצ"ל (מערך שלימים התרחב והיה ל"מכון פוע"ה") וכך סלל את הדרך לגדולי הפוסקים להיתר ההלכתי לבצע טיפולים אלה. ואף שהמערכת הרפואית מאבטחת עצמה היטב מפני תקלות ומשום כך עקרונית אין לחשוש לרמאות ("אומן לא מרע אומנותיה") טעויות תמיד יכולות להתרחש, והיו דברים מעולם (טעות במעבדה מתגלית בממוצע אחת לחצי שנה). לכן אין ספק שמערכת הפיקוח מחויבת (ציצ"א,ט,נ"א,ד,ו; יבי"א,ב,אה"ע,א; נשמ"א עה"ע עמ' יב-יג בשם הגרשז"א, ועוד) ומכיוון שמדובר על אישור של יחוס שאינו בגדרי עדות, די באדם אחד לרבות אישה. ואכן מפאת הצניעות לא נהוג ולא ראוי שהפיקוח יעשה ע"י גברים, ובדומה לנאמנותה של המיילדת בחדר הלידה. ויהי רצון שלא תצא כל תקלה ע"י הנשים העוסקות בכך מתוך יראת שמים וחרדת קודש.