"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" וגו' (בראשית יח,א-ב). אברהם הכניס את האורחים – המלאכים, ובעקבות מעשיו זכו בנ"י לשכר במדבר: 'אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח. (בראשית יח, ז) "ואל הבקר רץ אברהם", (במדבר יא, לא) "ורוח נסע מאת ה'”. "ויקח חמאה וחלב", (שמות טז, ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". (בראשית יח, ח) "והוא עומד עליהם תחת העץ", (שמות יז, ו) "הנני עומד לפניך שם על הצור" [וגו']. (בראשית יח, טז) "ואברהם הולך עמם לשלחם", (שמות יג, כא) "וה' הולך לפניהם יומם". (בראשית יח, ד) "יוקח נא מעט מים", (שמות יז, ו) "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם"' וכו' (ב"מ פו,ב). זמן המדבר הוא ההמשך של יציאת מצרים, נראה שלכן סיפור הכנסת האורחים כעין מרמז על יציאת מצרים, ולכן בכוחו מתגלה הניסים שנעשו ביציאת מצרים. ה' בא לבקר את אברהם כביקור חולים כיון שהיה ביום השלישי למילתו: '"וירא אליו" - לבקר את החולה (ב"מ פו). אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו' (רש"י). במילתו אברהם סימן את עצמו כישראל, כהתחלת ישראל בעולם שזהו אות הברית ביננו לה' (וכן ישראל נקראו מולים [משנה; נדרים ג,יא]), שזהו כיציאת מצרים שהיתה התחלת גילוי עם ישראל בעולם. אולי גם לכן כרמז ביום השלישי (מעבר לפשט שזהו היום הכואב ביותר מהמילה) כרמז שגילוי עם ישראל נעשה ביציאת מצרים, שהיא נעשתה ע"י עשרת המכות שהיו מחולקים לשלושה סדרי מכות, וזה הביא לגילוי יסודות אמונה בה' (ראה 'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"ך עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), שזהו גילוי שם ה' (גם מצד הניסים שראו בזה את יד ה', וגם מצד שהתגלתה האמונה בה'), כך גם עכשיו התגלה ביום השלישי שקשור למילה, בו נעשה התחלת גילוי ישראל (ובו באו המלאכים לבשר על הולדת יצחק כהקמת עם ישראל בהמשך לאברהם), נעשה אז גילוי שם ה', שזהו שה' נגלה לאברהם בהקשר ליום השלישי למילתו, כגילוי שם ה' ע"י בנ"י, ובפרט ביציאת מצרים (בעשרת המכות). המלאכים באו לבשר על הולדת יצחק, ומהולדת יצחק נספר ארבע מאות שנה של גזירת הגלות: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה” (בראשית טו,יג), '"כי גר יהיה זרעך" – משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה' וכו' (רש"י). כך שנרמז על הגלות והגאולה ממנה שאז יחל התגלות בנ"י בעולם, כמו שעכשיו יתגלה יצחק כגילוי בנ"י בעולם (וכן היום הזה היה קשור למילת אברהם); לכן זה היה קשור לפסח: '"כעת חיה" – כעת הזאת לשנה הבאה; ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק' וכו' (רש"י; בראשית יח,י [אמנם זה מחלוקת בחז”ל האם זה היה בניסן או בתשרי]). שרה פרסה נידה ולכן לא הביאה את הלחם: 'כתיב (בראשית יח, ו) "לושי ועשי עוגות", וכתיב (בראשית יח, ח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר", ואילו לחם לא אייתי לקמייהו! אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר: אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה. (בראשית יח, ט) "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל", להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי "באהל”? כדי לחבבה על בעלה' וכו' (ב"מ פז,א). אולי יש רמז בכך כנגד יציאת מצרים, שהלחם זהו מצות (שהרי זה היה פסח) שמכינים אותם מהר כרמז שאילו היו בנ"י נשארים עוד רגע קט במצרים היו שוקעים בשער ה-נ' של הטומאה ולא היו יוצאים, כיון שכבר היו שקועים במ"ט שערי טומאה. לכן כנגד זה מתגלה כאן גילוי ליציאת מצרים שזהו שאברהם היה אוכל חולין בטהרה, שהיה מנותק ביותר מהטומאה, ולכן ראוי שבבניו יתגלה הצלה כדי שיצאו מהטומאה לקדושה. וזהו כשרה שפרסה נידה, וממילא היתה טמאת נידה, כעין רמז שבנ"י היו בטומאה במצרים; ופרסה נידה זה ההתחלה שחזרה לכח הולדה, שכך תוליד את יצחק, כעין שבנ"י היו בטומאה אבל ניצלו משקיעה גמורה בטומאה ע"י יציאת מצרים שזה כהולדת ישראל בעולם (כהולדת יצחק), שאז עברו לצד הטהרה (כעין שהנידה נטהרת בסוף). ויש בזה גם רמז שבהקשר לדם יצאו בנ"י ממצרים: 'היה רבי מתיא בן חרש אומר: (יחזקאל טז): "ואעבור ואראך והנה עתך עת דודים" – הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה" וגו', ערום מכל מצות. נתן להם הקב"ה שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" וגו'. ואומר (זכריה ט): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו"' וכו' (מכילתא; שמות יב,ו). זה ששרה פרסה נידה קשור להולדת יצחק (שחזרה לצעירותה ולכן יכלה להוליד), שכך גם במצרים היה גילוי של הנשים שפעלו להולדת ילדים ובזכותם זכו ליציאת מצרים: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים. ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד): "אם תשכבון בין שפתים" וגו'' (סוטה יא,ב). (וזהו שנאמר על שרה שהיתה באהל מצניעות, כרמז ל'נשים צדקניות'). ובתנחומא נאמר עוד על מעשיהן: 'משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך; ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין' וכו' (תנחומא "פקודי" סימן ט), הרי שזה נעשה ע"י שגרמו לתאוה, שיהיו חביבות בעיני בעליהן, שזה כעין שהמלאכים שאלו על שרה 'כדי לחבבה על בעלה' (ב"מ שם). שלושת המלאכים היו נדמים לערבים שהשתחו לע"ז, לאבק שעל רגליהם: '"יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם". אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל: אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו? שהם משתחוים לאבק רגליהם. כבר יצא ממנו ישמעאל' (ב"מ פו,ב). 'ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ – שלא יכניס ע"ז בתוך ביתו, שהערביים רגילין להשתחוות לאבק רגליהן, והן נדמו לו כערביים. כבר יצא ממנו ישמעאל – ממך יצא הרגיל לעשות כן' (רש"י). אולי באו דווקא בצורה שכזו כרמז שבנ"י במצרים נפלו לשער המ"ט, שהיו עובדי ע"ז כמצרים, וזה נגרם ע"י השעבוד הקשה שהמצרים שיעבדו אותנו. והסיבה שהמצרים שיעבדו אותנו היתה כדי שלא יצאו ממצרים ("הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" [שמות א,י-יא]), לכן נרמז בע"ז – כמו שבנ"י שקעו בע"ז; וזה בע"ז של אבק רגליהם כרמז שהסיבה של גילוי הע"ז קשור להליכה, שכך נדבק אבק ברגלים (וכן כנראה שהערבים היו עובדים לאבק רגליהם, כדי שיהיה להם כח עליון שיפעל להצלחה והצלה בהליכתם במדבר, שכך חשבו שייעשה ע”י שיעבדו לאבק רגליהם שזהו גילוי כנגד הליכתם במדבר), שזהו כרמז שהסיבה שבנ"י התדרדרו לע"ז במצרים קשור להליכה, שהמצרים לא רצו שבנ"י יצאו ממצרים חזרה לארץ. אולי זה גם נרמז שמסיימים שבשל חשדו של אברהם יתגלה בישמעאל שהוא יעבוד ע"ז כזו, וישמעאל הרי נולד מהגר שהיתה מצריה, ולא עוד אלא שהיתה בת פרעה: 'אמר ר"ש בן יוחאי: הגר בתו של פרעה היתה, וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו, נטל בתו ונתנה לו. אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר, הה"ד (בראשית ט): "ולה שפחה מצרית”, "ושמה הגר" - הא אגריך' (ב"ר מה,א). שזהו כרמז על גלות מצרים שפעלו כדי לטמא את ישראל כדי שלא יעלו חזרה לארץ, ולכן זה מתגלה בישמעאל כגילוי שזה נעשה במצרים, והוא בן הגר השפחה, כרמז לכך שזה נעשה ע"י שהמצרים שעבדו את ישראל כעבדים, והוא נכד פרעה – שפרעה הוא שיעץ וגזר על השעבוד של בנ"י: “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" וגו' (שמות א,ח-י). המלאכים באו בהתחלה כערבים, כעין עובדי ע"ז, ואח"כ התגלה שהם מלאכים, שכך גם בנ"י היו בהתחלה במצרים כעובדי ע"ז, אולם אז יצאו ממצרים והתעלו עד שהגיעו לדרגת מלאכים במתן תורה: 'אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא "עושי" והדר "לשמוע"' (שבת פח,א). אולי באו שלושה מלאכים לבקר את אברהם ולהודיעו שיוולד יצחק, שהוא ממשיכו ואב לבנ"י, כרמז שבבנ"י מתגלים שלושה סימנים: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ): "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט): "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א). ואותם מלאכים היו: 'מאן נינהו שלשה אנשים? מיכאל וגבריאל ורפאל' וכו' (ב"מ פו,ב). מיכאל הוא שרם וסנגורם של ישראל ("ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם" [דניאל י,כא]), שמסנגר ומעלה עליהם את מידת הרחמים, ולכן רומז לסימן הרחמים. גבריאל הוא השר של האש ('שר של אש' [פסחים קיח,א]), ולכן כרומז לסימן הביישנים, שהביישן מאדים (כאש) מבושה. רפאל מרפא חולים, ולכן זהו כעין רומז לסימן החסד, שביקור חולים זהו מעשה של גמילות חסד.