הפסיד את כל הכסף וחייו ניצלו מהשואה
הנדוניה שאבדה והחיים שניצלו
סיפורו של הגאון רבי יונה שטנצל זצ"ל, מייסד "המשנה היומית" ו"ההלכה היומית"
"הוא לא הבין שזה בעצם ההצלה שלו, כי התמונה לא הייתה ברורה."
שיחת טלפון מאמריקה
לפני זמן לא רב צלצל הטלפון אצל הרב יונתן שטנצל, נכדו של רבי יונה. על הקו היה אחד מבני המשפחה בארצות הברית, ושאלתו הפתיעה: "אתה יודע למה סבא שלך, רב יונה, הגיע לארץ ישראל, עזב את סוסנוביץ והפליג באונייה 'פולוניה' בתרצ"ה, ביחד עם [האדמו"ר מסוכטשוב, רבי] דוד [בורנשטיין]?"
הרב יונתן לא ידע. בן המשפחה סיפר: "היה איזה סיפור כספי מאוד קשה בסוסנוביץ [...], כל הנדוניה שלו ירדה לטמיון. וסבא שלך, רב יונה, לקח את זה מאוד מאוד קשה. כנראה ממש זה היה כל הכסף שלו, כל ההון שלו. הוא לא רצה לעשות סכסוכים, מריבות, והחליט לארוז, כמו שאומרים, את הפקלאך, ולהפליג לארץ ישראל."
כדי להבין מה הפסיד אז רבי יונה, ומה הרוויח, צריך לחזור לתחילת הדרך.
בן הגאון מסוסנוביץ
בקיץ תרס"ד נולד רבי יונה בסוסנוביץ שבפולין, לאביו הגאון רבי שלמה שטנצל זצ"ל, ראש ישיבה ודיין בעיר, ולאמו הרבנית מרים ביילא, ממשפחת צווייגנהפט. על פי מסורת המשפחה, לפני הברית נגלה אל האב רבנו יונה מגירונדי בחלום, ומכאן שמו. אביו עצמו כתב בפנקסו שקרא לו יונה "מטעם כמוס עמדי".
בה' באלול תרע"ט נפטר רבי שלמה, בן שלושים וחמש, ורבי יונה נותר יתום בן חמש עשרה. הנער הסתגר בישיבה בקרקוב, ישן על ספסלי בית המדרש, ולמד בחברותא עם האדמו"ר מלעלוב רבי משה מרדכי בידרמן זצ"ל. רבו המובהק היה בן דוד אביו, הגאון מקוז'יגלוב רבי אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד, בעל "ארץ צבי".
בפסח תר"צ נסע לראדין לבקש מה"חפץ חיים" זצ"ל הסכמה לספר אביו, ושמע אותו בוכה על בניין בית המקדש. "דמעות זלגו מעיני", כתב שנים אחר כך. בתרצ"ב יצא לאור בפיוטרקוב ספר אביו, "קהלת שלמה".
נישואין, הוראה – וכסף שאבד
בי"ג שבט תרצ"ב נשא רבי יונה את שבע, בתו של הנגיד ר' חיים פישל מסוסנוביץ. בשנים שאחר כך קיבל כתבי הוראה מגדולי רבני פולין, ובהם רבה של בנדין ורבה של טשענסטחוב. סבו, רבי חיים דוב, דיין צ'לאדז', כתב לו מכתב שהוא כמעט צוואה: ללכת "בהדרגה", בלי "גדולות".
ובשנים ההן בא המכה: הנדוניה, כל הונו של האברך הצעיר, ירדה לטמיון. רבי יונה, כפי שסיפר בן המשפחה, "לא רצה לעשות סכסוכים, מריבות". הוא לא נלחם על הכסף. הוא ארז ויצא לדרך.
על סיפון "פולוניה"
בחורף תרצ"ה, בן שלושים, נפרד רבי יונה מאמו, מסבו רבי מוטל צווייגנהפט ומחמיו, ועלה על האונייה "פולוניה" בנמל קונסטנצה שברומניה. על הסיפון היו עמו רבו הגאון מקוז'יגלוב, האדמו"ר מסוכטשוב רבי דוד בורנשטיין זצ"ל, ומשלחת רבני אגודת ישראל, ובהם הרב יצחק מאיר לוין והגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל. בכיסו היה מכתב המלצה מהרב קוק זצ"ל אל הרב עוזיאל זצ"ל.
האונייה עגנה בחיפה. רבו והאדמו"ר באו לביקור, ושבו לפולין; שניהם לא שרדו את המלחמה. רבי יונה נשאר. הרבנית והבנות הצטרפו אליו מאוחר יותר.
הימים הקשים בארץ
"בארץ ישראל היה עוני גדול מאוד, לא היה ממש מה לאכול", סיפר בן המשפחה. רבי יונה ורעייתו פתחו בית מלאכה קטן לדבק. אבל כבר בי"ג תמוז תרצ"ה, חודשים ספורים אחרי בואו, חתמו יותר ממאה תושבים משכונת ברזילי בתל אביב על בקשה למנותו לרבם.
בתרצ"ח באה אמו לביקור, ושבה לפולין. באדר א' ת"ש כתב: "הלוואי שלא נתתי לאמי לעזוב את הארץ". בשנות המלחמה ניסה בכל דרך להוציא את בני משפחתו, ולא הצליח. אמו, אחותו אסתר ושני ילדיה נשלחו מגטו סוסנוביץ לאושוויץ. גם אחיו יעקב יוסף והערש לייב נרצחו, הי"ד. לפי הידוע, מכל בית אביו נותר בחיים מלבדו רק אחיו נחום, שעבר ללונדון. ובאותן שנים גידל רבי יונה כמעט לבדו את שלושת ילדיו הקטנים: רחל, אסתר ושלמה.
מן השואה – אל הלימוד
שנתיים אחרי המלחמה, בשבועות תש"ז, הקים רבי יונה את "המשנה היומית": שתי משניות בכל יום, בכל העולם, לזכר נשמות הקדושים. על הקריאה חתמו גדולי הדור, ובהם הרבי מגור בעל ה"אמרי אמת" זצ"ל, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל והגאון מטשעבין זצ"ל. כשהגיע הלימוד לסעיף "מי שאינו יודע יום מיתת אביו או אמו", כתב: "להוותנו ולאסוננו נתקיים בנו הסעיף הזה... עם שלם לא יודע יום זכרון של הוריו".
בט"ו באב תשי"ד הוסיף את "ההלכה היומית": שלושה סעיפים בשולחן ערוך בכל יום, על פי הוראת ה"חזון איש" זצ"ל. הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל אימצה את הלימוד.
רבה של השבת בתל אביב
שנים רבות מסר רבי יונה שיעורים בבית הכנסת ארלנגר – דף יומי, משנה יומית והלכה יומית – ותלמידי חכמים ישבו שם לצד פשוטי העם. כחבר הרבנות הראשית לתל אביב–יפו וראש מחלקת השבת והכשרות, נשא שלושים שנה את מלחמת השבת בעיר. בתשי"ג הועמד לדין על מחאה נגד חילול השבת, וזוכה.
הרב אברהם אבא פסרמן, ממתפללי בית הכנסת, אמר עליו, כפי שמסר בנו הרב אלעזר פסרמן זצ"ל: "אין כאלה אנשים היום. כולו לשם שמים, כל כולו לשם שמים. לעצמו כלום."
ליל שבת אחרון
כשהוחלט לשדר טלוויזיה בשבת, היה רבי יונה נסער כל היום. בליל שבת, י"ט בתמוז תשכ"ט, אחרי שחזר מתפילת ערבית, נפטר. בשלושים הספידו אותו מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, רבה הראשי של תל אביב–יפו, והאדמו"ר מרדומסק–סוכטשוב רבי מנחם שלמה בורנשטיין זצ"ל.
התמונה המלאה
נכדו, הרב יונתן שטנצל, מתבונן היום בסיפור כולו:
"אני לא שאלתי את סבא שלי, אבל אין לי ספק שהוא ישב בשנים אחרי השואה ועשה חשבון נפש. [...] הוא בטוח הרגיש, אולי הייתה הרגשה: הקדוש ברוך הוא דופק אותי, למה הוא עשה לי את זה? למה כל הכסף שלי ירד לטמיון? ובעצם הוא לא הבין שזה בעצם ההצלה שלו, כי התמונה לא הייתה ברורה.
רק כשמתרחקים מהאירוע [...], עולים יותר למעלה ורואים את כל התמונה על פני כמה שנים, פתאום רואים שבעצם זה גרם לו להחלטה מאוד קיצונית לעזוב את פולין ולהפליג לארץ ישראל [...], וככה להציל את אשתו, את ילדיו [...].
[...] הכול ניצל. ולא רק זה: אילולא עלה סבא לארץ ישראל, לא היו נוסדות המשנה היומית וההלכה היומית, ולא היו קמים מאות צאצאיו. אז הקדוש ברוך הוא עשה איתו חסד או עשה איתו רע? [...] הרבה פעמים אנחנו עוברים כל מיני דברים בחיים, ואנחנו חושבים שזה לרעתנו, ואחרי זה מתברר שהכול היה לטובה. איך נחום איש גמזו היה אומר? 'גם זו לטובה'."
מקור: ספר הזיכרון לרבי יונה שטנצל זצ"ל, חלק א', פרקים 1–14. נוסח להפצה, .
