רבי שלמה שטנצל זצ"ל תלמידו של המשגיח הרב דסלר
 

"ראיתי בכתבי מו"ר רבי אליהו אליהו דסלר  זצ"ל שכ' כי מילת אהבה גזורה ממלה יהב לשון תן. שהנתינה מביאה לאהבה הנתינה לבריות מביאה לאהבת הבריות, הקרבה ונתינה לאומה מביאה אהבת האומה, והנתינה ומסירות לכבוד הבורא מעוררת אהבת השם.

ככל שמרבה האדם לתת וככל שגדלה הקרבתו והתאמצותו לתת אף שקשה לו כן גדל הקשר ועבותות האהבה מתרבים, זוהי סיבת אהבת האומן למלאכתו. והאם לבנה עמל רוחה, חיבת הסופר לפרי רוחו והרב לתלמידו, ורוב האהבה כרבוי הנתינה.

גם המלה "תאב" גזורה מאהבה, ע"י ה"הב" הנתינה נעשה האדם תאב וחפץ בדבר, וזהו ללא כל טעם וסברה, אלא טבע האדם הוא. שכיון שהמשיך האדם את עצמו לתוך הזולת, נעשה האדם אחד עם השני.

סיפר מו"ר הגרא"א דסלר זצ"ל על הורים שהופרדו במלחמה, והבן נשאר אצל האב, לאחר המלחמה התאחדו ההורים שוב, והנה הקשר בין הבן והאם הי' רפוי, יען שלא הי' נתינה מצד האם לבן במשך שנות הפרידה.

אדם אוהב דבר יצירתו אפי' פשוט, מיצירה גדולה של הזולת, כי בה השביע מעצמו כחו וכשרונו.

מרחיקים את הזולת. יוצרים מחיצה רוחנית.

גם לאהבת ה' מגיעים ע"י השקעת כחות ומאמצים, וע"כ מצות ואהבת את ה' א', נאמרה – בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאדך. כי בנתינת הכל לה' ממילא באה אהבה, אע"פ שקודם לכן לא קיננה אהבה בלבו, ע"כ שייך לצוות על אהבה, אע"פ שדבר שבלב הוא, כי ישנה אהבה המביאה למעשים, וישנה אהבה הבאה ממעשים.

לאהבת הבריות באים ע"י נתינה, לאהבת התורה באים ע"י עמל התורה, שזוהי צורת הנתינה לתורה.