השו"ע בהלכותתפילה פסק בסימן נה ס' ד' “ יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן ששויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים"

ואילו בהלכות ברכתהמזון בסימן קצט ס' י כתב "קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למימברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלושה ובין לעשרה". הג"ה וישאומרים דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלוש עשרה שנה, דאז מחזקינן לה כגדול שהביאשתי שערות וכן נוהגין ואין לשנות .

לכאורה, ישנה סתירהבדברי השו"ע, לא מובן מה החילוק בצירוף קטן לעשרה בתפילה או בזימון ? והרישהרמ"א לא חילק בצירוף קטן ? 

והרי איפכא מסתברא(שיותר קל לצרף קטן לתפילה ולא לזימון) כמו שאמר ריב"ל ש"אע"פשאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה" שכל שישעשרה השכינה שורה ואפילו יש בניהם קטן המוטל בעריסה שאין בו דעת, כי  לדבר שבקדושה לא בעינן דעתא אלא שתהא שכינהשורה, אבל בזימון בעינן דעתא שהרי המזמן אומר לחבריו שיזדמנו לברך וכל שיש ביניהםמי שאין בו דעת לא שייך בו זימון ?!

ננסה להסביר את החילוקבצירוף קטן לתפילה לבין צירוף קטן לזימון, המשנה בראש פרק ז במסכת ברכות אומרת " נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן"

הגמרא בבלי בדף מז: כתבה " אמר רבי אסי(יוסי) קטן המוטל בעריסה מזמנים עליו. והא תנן (במשנה שלנו) נשים ועבדים וקטניםאין מזמנין עליהם ? הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל אע"פ שאמרוקטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה...אמר רב הונא תשעהוארון מצטרפין , א”ל רב נחמן וארון גברא הוא ?! ...א"ר יוחנן קטן פורחמזמנין עליו, תנ”ה קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו ושלא הביא שתי שערות איןמזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן...ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ( יש מחלוקת גדולהבפוסקים אילו שמועות נדחו) אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמניןעליו. אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין ? אמרי ליהלרחמנא. ורחמנא היכי יתיב ? רבא אחוי לשמי טללא (גג), אביי נפק לברא אחוי כלפישמיא. אמר להו רבה תרוויכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי  בוצין בוצין מקטפיה ידיע (פרש"י דלעת,ואית דגרסי מקטפיה, וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא תמוך השרף ניכראם יהיה טוב. ובלשוננו מקטנות ניתן להבחין את גדלותם של הקטנים).

בירושלמי (שם הל' ב) כתוב א"ר יוסי זמניןאכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתישערות .

תוס' ( בדף מח. בד"ה ולית הלכתא)אומר ר"ת שההלכה כריב"ל דאמר קטן ממש[1] עושין אותו סניף לעשרה לברכת המזוןוה"ה לתפילה ( ודווקא קטן אחד מצטרף אבל שנים לא) אבל ( בזימון ) בשלושה לא[2] ( המעשה של הירושלמי היה בשלושה ולכןלא צרפו אותו) לדעתו זימון בג' חמור יותר מאשר זימון בי'. ומיהו תימה דבב"ר (פ' צא) קאמר עלה דריב"ל הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל לתפילה לא. ור"תאומר שאין הלכה כבב"ר לפי שחולק על הגמרא שלנו. ויש מצרפין קטן לתפילה רקשיהא חומש בידו ועל זה אומר ר"ת מנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גבראהוא ה"נ אטו חומש גברא הוא.

ור"י[3] חולק וגורס שעושין קטן סניף לספרתורה , כלומר לקריאת התורה כמו שכתוב במגילה כג. דקטן עולה למנין שבעה אבל לאלזימון ( והמעשה של אביי ורבא לא היה לזימון אלא רק כדי לבחון אותם האם יש בהם בינה כאשר היו קטנים מאוד – תוס' ד”האביי)  וקטן וספר תורה מצטרפין. ור"יאומר שגם ר"ת עצמו לא היה נוהג לעשות כן , לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשהמעשה.

הרי"ף פסק את רב נחמן וכתב דכיון דקרי ליהקטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין, מזמנין עליו והכין חזינאלגאון ( הרב האי גאון). הרי"ף לא חילק בין זימון בג' לזימון בי'.

רבינו יונה[4] לומד בשם מורו מהמעשה של רב נחמןשמדובר אפילו בקטן בן ח' ובן ט' ולכן הוצרך לומר היודע למי מברכין, שאפילו שאינםכ"כ גדולים, יש מהם שהם פיקחים יותר ומכירים במהרה את בוראם ויש מהם שאינםמכירים כ"כ במהרה, ובא להשמיענו שאינו תלוי בהבאת שתי שערות אלא כיון שיודעלמי מברכין מזמנין עליו מיד.

הרא"ש כתב שאין עושין קטן סניף לעשרה לברכתהמזון ולתפילה ולשלושהעד שיביא שתי שערות ( פסק כר"י, כרבינו חננאל ובדומה לר"ת שהחמיר ולאפסק את שיטתו למעשה).

והטור (בהלכות תפילה בס' נה) כתב"ואלו העשרה צריך שיהו כולם בני חורין וגדולים" וסימן קצט כתב "איןעושין קטן סניף לי' לברכת המזון ולתפילה ולג' עד שיביא ב' שערות"

הרמב"ם ( הלכות תפילה פ"ח ה"ד)כתב " וכיצד היא תפילת הציבור... ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים"והכסף משנה שם אומר שדעת הרמב"ם שהלכה כרב נחמן שקטן היודע למי מברכין מזמניןעליו דווקא בברכת הזימון ולא בתפילה. ובהלכות ברכות ( פ"ה ה"ז) כתב  "קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליוואע"פ שהוא כבן ז' כבן ח' ומצטרף בין למנין שלושה בין למנין עשרה לזמןעליו" (הרמב"ם לא חילק בין זימון בג' לזימון בי').

הריב"ש ( בתשובה ס' תנא) אפילו לדבריהמתירין לעשות קטן סניף לתפילה צריך שיהיה בן דעת ויודע למי מברכין ולמי מתפלליןושיהא בן ט' או בן י' או לכל הפחות גדול מבן ו' , אבל קטן מבן ו' אפילו הוא חריףויודע למי מברכין ולמי מתפללין אינו כלום שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות ( גיטיןנט.)... רואה אני את דברי הרמב"ם שלא התיר לתפילה כי אם כולם גדולים עכ”ל.

הכלבו בס' כה כתב שנהגו כל ישראל לעשות קטןסניף לעשרה ואפילו שנים ובשעת  הדחק אפילושלושה ( כמו שמצרפין שלושה אוכלי ירק). אבל לצירוף קטן לשלושה דווקא אחד אבל שניםלא, דרובא דגדולים בעינן.

אחרי שהבאנו את הדעותהשונות נחזור לשו"ע, בענין צירוף קטן לתפילה השו"ע בס' נה פסק שאיןלעשות קטן סניף לעשרה בתפילה כמו הרמב"ם, הרא"ש, הר"ן,הריב"ש, ר"י  וכמו שהחמיר ר"ת.

בעינן צירוף קטן לזימוןמכיוון שהרי"ף והרמב"ם פסקו להתיר לכן השו"ע בס' קצט פסק כמותםונגד הרא"ש[5] "שקטן שהגיע לעונת הפעוטותויודע מי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלושה ובין לעשרה". ואילוהרמ"א פסק כשיטתו כמו הרא"ש, המרדכי והטור.

הבית יוסף מסביר שאע"ג שמשמע איפכא (שיותרקל לצרף קטן לתפילה ולא לזימון בג') כמו שאמר ריב"ל ש"אע"פ שאמרוקטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה" שסובר שכל שישעשרה השכינה שורה ואפילו יש ביניהם קטן המוטל בעריסה שאין בו דעת, כי  לדבר שבקדושה לא בעינן דעתא אלא שתהא שכינהשורה, אבל בזימון בג' בעינן דעתא שהרי המזמן אומר לחבריו שיזדמנו לברך וכל שישביניהם מי שאין בו דעת לא שייך זימון. אבל לשיטת הבית יוסף דברי ריב”ל נדחו בגמראכי לדבר שבקדושה אין מצרפין קטן המוטל בעריסה ( אף פוסק למעט ר"ת לא התיר לצרף קטן בעריסה וגם ר"ת לא עשה מעשה) כי דבר שבקדושה חמור יותר מזימון (ולכן לא מצרפים קטן לתפילה) והשכינה שורה רקכאשר יש עשרה גדולים. ופסק הלכה כמו הגמרא שלנו כרב נחמן שאמר שקטן היודע למימברכין מזמנין עליו כדין צירוף שלושה שאכלו ירק, ולא חילק בין זימון לג'לזימון בי'.

ורבינו יונה הסביר שדווקא לעניין בהמ"זעושין אותן (קטן) סניפין מפני שכל אחד בפני עצמו יכול לפטור עצמו (אם הוא לא יאכלכשיעור פת) מחיוב ברכת המזון ( למרות זאת, ניתן לצרף אותו כמו שמצרפים שלושה שאכלוירק, ולכן ניתן לצרף גם קטן) אבל לקדיש ולקדושה ולברכו שכל אחד ואחד לא היה יכוללפתור עצמו מחיוב בשום ענין ( כי כל אחד חייב בתפילה) צריך שהיו כולם בני מצווה (מחויבים בדבר) וכ"כ המגן אברהם בס' קצט בס"ק ו.