chiddush logo

יוסל'ה קמצן קדוש - סיפור יהודי עתיק!!!

נכתב על ידי dvir45, 2/4/2015

 מוצאי שבת. הבעל שם טוב אמר שבכל מוצאי שבת צריך לספר סיפורי חסידים. יש בזה סגולה גדולה להצלחה. נמצאים אנו בבית העלמין של קרקוב בעת לילה, כשהחשיכה עוטפת את מה שנותר מהמצבות העתיקות המספרות את סיפורה של קהילה מעטירה. שם, בבית העלמין ההוא, באיזה שהוא מקום מונחת אבן המציינת את קברו של יוסלה. יוסלה קמצן קדוש. קולו של ר' שלוימלה קרליבך בוקע את הדממה. הוא מספר את הסיפור לקול צליליה הרכים של הגיטרה.

המחשבות נושאות אותך לימים אחרים, של פעם, עת מעשים של מתן בסתר ועזרה ממשית לזולת היו נחלת הכל. מתרפק אתה על אותה הצדקות, על המידות הטובות, על הרצון להיות טוב באמת.

סיפורו של יוסלה, הקמצן הקדוש, הוא שעושה את האווירה. הוא שנושא אותך אל המחוזות היפים והטובים הללו. אולם נראה כי מעבר למסר החברתי של בין אדם לחבירו, ניתן למצוא בסיפור גם מסר נוסף הנושא אותנו לעולם של אמונה. בטרם נפנה לאותו מסר נסתר, הרי לפניכם פעם נוספת תמלול של הסיפור כפי שסיפר אותו ר' שלוימלה קרליבך:

זה סיפור שהאבא שלי סיפר לי ולאחי אפשר אלף פעמים אפשר אלף פעמים ואחד. הסיפור הזה הוא כמעט בכל ספרי חסידים שמספרים סיפורים שיורדים לתוך תוך עומק הלב. וזה הסיפור...

בקרתא קדישא קרקוב יש קבר, קבר מיוחד, קצת לבד, קצת באמצע, קצת קרוב, קצת רחוק. ועל הקבר מונח אבן, מצבה קטנה, וכך כתוב: פה נטמן... יוסלה קמצן קדוש...

בערך לפני ארבע מאות שנה, בקרקוב, כל היהודים היו עניים מרודים, החיים מלאים רדיפות, נגישות, צרות צרורות, עוני ומחסור. רק יהודי אחד היה עשיר, הרבה כסף, ויוסלה שמו. רק דבר אחד, מעולם, מעת בריאת העולם לא היה קמצן כמו יוסלה. ממש מעולם. הוא לא נתן אף פרוטה אחת לאף יהודי אחד. אין לו לב, אין לו נשמה. הוא לא יהודי כמובן. כך כתוב בספרי מהר"ל: שבעל עבירה הוא לא כנגד הקב"ה רק קשה לו קצת לעשות רצון קונם, אבל קמצן הוא כנגד הקב"ה, הקב"ה נותן והוא רק לוקח. אז כמובן יהודי כזה שהוא בא לבית הכנסת מי יגיד לו שבת שלום? מי יברך אותו שנה טובה? הוא אדם לבד. כשהוא הולך ברחוב הילדים זורקים עליו אבנים. איזה בושה שיהודי כזה גר בתוך הגטו בקרקוב. מה אפשר לעשות?

פעם שומעים החברה קדישא שיוסלה מאד חולה והוא בדרכו לעולמים. באים אליו, לבקר אותו, לבקר את החולה, ואומרים לו: יוסלה, אתה לא לוקח את הכסף איתך זה ברור. אז תשאיר משהו בשביל העניים. מעולם לא נתת שום דבר לעניי קרקוב, תן לנו אלף רובל וזה יהיה בשביל הקבר שלך, בשביל העניים. אבל רבותי, יוסלה בשלו, הוא אומר: אני לא יכול להרשות לעצמי לשלם יותר מחמישים רובל. צחוק. הם אומרים: יוסלה אם אתה לא נותן לנו חמישים רובל אנחנו לא נקבור אותך. הוא לא מתפעל. הוא אומר: כל החיים אני עושה הכל בעצמי, אני אקבור את עצמי גם כן. אין להם כח. אדם כמה דקות לפני שהוא הולך לעולמים... אין לו... אין מה לדבר. הם רוצים לעזוב, פתאום כנראה זה הסוף של יוסלה, הוא בקושי אומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד",  ובטח הוא חושב על החמישים רובל, והוא מת, והוא איננו.

הקהילה שמרה את ההבטחה - אנחנו לא נקבור אותך. הוא נפטר. ביום ראשון בלילה לא קברו אותו. יום שני לא קברו אותו. יום שלישי לא קברו אותו. ביום רביעי בלילה שכן אחד אמר לעצמו, ובכן, כמו שהגמרא אומרת: "יהא מונח עד שיבוא אליהו"? מישהו צריך לקבור אותו, יש לו אישה וילדים. באמצע הלילה שלא יראו אותו, הוא לקח אותו בעצמו, סחב אותו על העגלה, הביא אותו לבית הקברות, ששום אדם לא יראה אותו, קבר אותו באיזה פינה. ובכן, אתם חושבים שבזה נגמר הסיפור? כאן הוא מתחיל.

באותה תקופה הרב הראשי של קרקוב, כמובן אחד צדיק קדוש ונשגב, מקובל אלוקי, ושמו ר' קלמן. יום חמישי בלילה, עני אחד, "עָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ" (תהילים לה, פס' י), "שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע" (סדור התפילה, נשמת), דפק על הדלת של ר' קלמן, כך הוא אמר לו: רבי הקדוש, תנו לי כסף, בבקשה לקנות אוכל לכבוד שבת קודש. אשמח מאד ליתן לך, אבל אני מכיר אותך כבר עשרים שנה, מה פתאום באת היום? אומר לו: תדעו לכם, רבי הקדוש, עשרים שנה כבר אין לי פרנסה. אך ביום חמישי בלילה, מישהו משאיר לי תחת הדלת השבורה, מעטפה לכבוד שבת קודש, עם עשרה רובל. אחרי כמה דקות בא עוד עני ואביון, אומר, רבי הקדוש, אין לי כסף לקנות אוכל לשבת. איפה היית בשבת שעברה? רבי, עשר אין לי פרנסה, ביום חמישי בבוקר אני מוצא מעטפה מתחת הדלת השבורה שלי, לכבוד שבת קודש, עם חמישה רובל. באותה הלילה כל עניי קרקוב באו עם אותו הסיפור - ביום חמישי בבוקר, תחת הדלת השבורה, מעטפה לכבוד שבת קודש, לאחד עשרה רובל, לאחד חמש רובל לאחד רובל אחד...

ר' קלמן היה שבור לב. איזה קדוש, איזה צדיק מקודש, איזה צדיק נסתר היה לנו, הוא שואל את העניים, ובכן אני לא מבין, לך הוא נתן עשרה רובל, לך חמש, מאיפה הוא מכיר אתכם? כל אחד סיפר לו את אותו הדבר. כל אחד פעם בחיים החליט לבקר את יוסלה, אפשר, אפשר, אפשר... הוא נכנס לביתו של יוסלה, ויוסלה פותח את כל שערי הלב, ואומר, אוי איזה שמחה לראות אותך, אני מודה לך מעומק לב, לעולם לא אשכח את הכבוד שבאת לבקר אותי. איך קוראים לך? אברמלה. מה אתה עושה? שואב מים. כמה ילדים יש לך? שתים עשרה ילדים. אוי ווי אברמלה, ליבי שבור, בטח אתה מת ברעב. תגיד לי בכנות, כמה אתה צריך? אוי יוסלה, אילו היית נותן לי עשרה רובל בשבוע היית מחייה את הילדים שלי. איפה אתה גר? הוא מביא קצת יין, קצת מזונות... יושבים שם, משוחחים... פתאום, כאילו הוא משוגע, ויוסלה היה אדם גיבור מאד, הוא לוקח את אברמלה שואב מים, וזורק אותו מהבית ואומר לו: אברמלה, נשתגעת? אני יוסלה קמצן, אני אתן לך כסף? אל תעיז לבוא לכאן אף פעם.

אברמלה חוזר הביתה ואומר לאשתו: הוא נורא קמצן, והוא משוגע לגמרי. הוא שוכח שהוא היה אצל יוסלה. אבל ביום חמישי בבוקר תחת הדלת השבורה של אברמלה שואב מים, מעטפה לכבוד שבת קודש עם עשרה רובל.

ר' קלמן, בשבת קודש הוא הכריז תענית ציבור ליום ראשון. כל הקהילה הקדושה של קרקוב צריכה להיות בבית הכנסת לבקש סליחה מיוסלה שלא קברנו אותו... הצעקות, הבכיות, התפילות, היו עד לב השמים. כל אחד צעק בקולי קולות, יוסלה, הייליגע יוסלה [יוסלה קדוש]. עשרים שנה אתה מחייה אותי, עשרים שנה אתה מפרנס אותי, והילדים שלי זרקו עליך אבנים. יוסלה, תסלח לי, יוסלה קמצן קדוש, תסלח לי. כולם צעקו. כולם בכו. התפללו מנחה, קראו בתורה, ויחל משה את פני יוסלה. געוואלד. שוב מחרון אפיך.

אחרי תפילת מעריב ר' קלמן אמר רבותי אל תלכו הביתה, אני לא מרגיש שיוסלה כבר סולח לנו. ר' קלמן הקדוש והמקודש, המקובל האלוקי, פתח את ארון הקודש וכך הוא אמר: יוסלה... בשם הקהילה הקדושה בקרקוב, אני מתחנן לפניך - תן לי סימן שאתה מוחל לנו. הוא נפל על הרצפה וחשבו חס ושלום שיש לו התקפת לב, אבל הוא לא היה רק ישן. בחלומו הוא ראה את יוסלה אבל לא כמו שהוא כאן בעולם מלא שקר. הוא ראה אותו כמו שהוא יושב שם בגן עדן, "מְלֵאִים זִיו וּמְפִיקִים נוֹגַהּ". "שֶׁבַח נוֹתְנִים לוֹ" (סידור התפילה, אל אדון). ויוסלה אומר: ר' קלמן, מיין טייערע זיסע [יקירי המתוק] ר' קלמן, אין צורך, אין צורך במחילה, אין צורך בשום דבר, רק תגידו לכל העניים - אני מודה להם, אני מודה להם מעומק עומק לב שבאו פעם בחיים לבקר אותי. אני מודה להם כל החיים שלי. תגיד להם - אני יושב שם כאן בגן עדן על יד אברהם אבינו ושרה אמנו, והוא יושב פתח האוהל כחום היום, יש לי הכל, אבל דבר אחד אין לי, אין כאן מעטפות, אין כאן עשרה רובל, אין כאן דלת שבורה, אין כאן לב נשבר. הייתי מוכר את כל הגן עדן רק לעשות את זה עוד פעם. ר' קלמן שואל אותו: יוסלה איך הרגשת להיות קבור לבד באמצע הלילה, לבד? יוסלה אומר לו: ר' קלמן אני כאן בגן עדן אי אפשר לשקר, לא הייתי לבד, כולם באו, אברהם אבינו, שרה אמנו, יצחק אבינו עם רבקה אמנו יעקב רחל ולאה יוסף הצדיק משה רבינו אהרן הכהן, ודוד המלך עם כינור ביד הלך לפני לפנות את הדרך לגן עדן, ואליהו הנביא אליהו התשבי אליהו הגלעדי הלך איתי כל הדרך עד שמצאתי את מקומי בגן עדן.

ברצוני להציע ההצעה לקריאה אחרת של הסיפור. הסיפור איננו סיפור על יוסלה הקמצן הקדוש, אלא סיפור על בורא עולם...

עד הרגע הזה היינו בטוחים כי לפנינו סיפור על מתן בסתר בדרגה הגבוהה ביותר. ובכן, מהו הטעם האמיתי למצווה זו של מתן בסתר? מתן בסתר נועד על מנת לחסוך מן המקבל את החוויה הבלתי נעימה של קבלת צדקה מאדם אחר. הדברים פשוטים הם ואין צורך להאריך בהם. בספרות המחשבה היהודית נעשתה ההמרה של רעיונות אלו ממערכת היחסים שבין בני אדם, נותנים ומקבלים, למערכת היחסים שבין אדם לאלוקים. המושג 'לחם חסד', המתאר את התחושה של מי שאוכל את מה שלא השיג בעמלו אלא ממתנת אחרים, מופיע בספרו של ר' יוסף קארו, 'מגיד מישרים', ביחס לטובות שהבורא מרעיף על ברואיו ולהם אין את האפשרות להשיב לו 'כגמולו':

דנשמתין עד לא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום דא אמרו נוח לו לאדם שנברא כלומר דנשמתן מיכספן מגרמייהו למיכל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום הכי מתאוות למיתי לעלמא ונוח להם להבראות כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למיתי להאי עלמא למתעסק בתורה ובמצות לעבדה ולשמרה ויכלון נהמא בלא כיסופא (מגיד מישרים, פרשת בראשית).

ובתרגום חפשי לעברית:

הנשמות עד שלא באו לעולם, דומות למי שאוכל לחם המלך בלא לעבוד. ומשום כך אמרו: נוח לו לאדם שנברא, כלומר שהנשמות מתביישות בפני עצמן לאכול לחם המלך בלא עבודה ומשום כך מתאוות לבוא לעולם ונוח להם להבראות כדי לצאת מאותה בושה. רוצות לבוא לעולם הזה לעסוק בתורה ובמצוות לעבדה ולשמרה ויאכלו לחם בלא בושה.

"נוח לו לאדם שנברא", משום שעם בריאתו קיבל האדם את האפשרות לאכול את לחמו, לקבל את קיומו בדין ולא בחסד. האדם הנברא עמל בתורה ובמצוות ועל ידי כך מצדיק את קבלת השכר, את הטוב שהבורא מעניק לו.

בספרי חסידות נעשה שימוש בעקרון הלכתי הלקוח מהלכות ערלה, על מנת לבאר את הרעיון האמור. הדיון ההלכתי עוסק בהברכה של שריג של גפן באדמה, מתוך רצון ליצור שתיל חדש. השאלה היא עד מתי מוגדר השריג כשייך עדיין לגפן האֵם, וממתי מוגדר השריג כנטיעה חדשה החיה מכח עצמה וממילא מחויבים אנו לספור לה שלש שנים חדשות של ערלה:

כיצד הוא יודע? רבי ביבי בשם רבי חנינה: אם היו העלים הפוכין כלפי הילדה דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה. ואם היו העלים הפוכין כלפי הזקנה דבר בריא שהוא חי מכח הילדה. אמר רבי יודן בר חנין: סימנא (סימן לדבר) - דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה [האוכל מחבירו מתבייש להסתכל בפניו] (ירושלמי, ערלה ו ע"א).

אם העלים היוצאים מן השריג פונים כלפי חוץ מגפן האם, הרי סימן הוא שהם עדיין ניזונים ממנה. אבל אם העלים פונים כלפי פנים לגפן האם, הרי סימן הוא שמקבלים הם את חיותם מן השריג המוברך. עד כאן הפן ההלכתי. מעניינת היא הדוגמא שהירושלמי מביא על מנת להמחיש את קביעתו "דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה". האוכל מחבירו מתבייש להסתכל בפניו. העלים הנזונים מן הגפן מתביישים להתבונן בפני הגפן המזינה אותם ומשום כך הם מפנים את פניהם כלפי חוץ ולא כלפיה. אם מסתכלים העלים על גפן האם הרי סימן הוא שהם כבר אינם מקבלים את חיותם מגפן האם. העקרון המוסרי הושלך כאמור, בספרי חסידות, על מערכת היחסים שבין הבורא לברואיו:

וכן הדבר הזה ממש במלך מלכי המלכים הקב"ה שחפץ מאוד להיטיב לבריותיו מטובו, וכאשר יחננם חנם לא יהנו מטובתו, כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, ונקרא נהמא דכסופא [לחם בושה] כנודע (באר מים חיים, מצורע, פרק יד).

כי כל זמן שאינו זוכה להשתכר שכרו על פי עבודתו הוא בחינת מקבל, שהיא בחינת דלות ועניות... ששם עקר העצבות, כי מאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באפיה, וכל אכילתו הוא לחם עצלות ועצבות בחינת בעצבון תאכלנה, שנאמר על העני המקבל (ליקוטי הלכות, הלכות העושה שליח לגבות חובו, הלכה ב).

כיון שכך, שבים אנו ליוסלה הקמצן הקדוש. חס הוא על כבודם של העניים התלויים בו, ולכן אין הוא מגלה את פניו. איש איננו חושד כי הכסף המגיע בכל יום חמישי אל תחת הדלת השבורה, היא מתנתו של יוסלה. יוסלה הוא קמצן. זו בדיוק מדתו של בורא עולם שהסתיר את עצמו בתיתו את מתנותיו לברואיו. כל זאת כדי שלא יתביישו ולא יחושו את הבושה של האוכלים 'לחם חסד'.

לאור הבנה זו בסיפור, נוכל להמשיך לבחון על פיה את מרכיבי הסיפור השונים. קהל הנתמכים של יוסלה אינו מגלה כי הוא זה שמכלכל אותם במשך שנים, עד שיוסלה מת. רק כשנפסק השפע המזין, מבין אדם עד כמה הוא נתמך מידיו של הבורא.

או אז מתחילה האמת להתברר. "כל אחד פעם בחיים החליט לבקר את יוסלה, אפשר, אפשר, אפשר...". כל אחד מאתנו מחליט פעם אחת בחיים לפחות, לבקר אצל יוסלה, להתפלל תפילה אחת שהיא תפילה אמיתית, תפילה השוטחת את כל המצוקות, המבקשת את כל הבקשות. אנחנו כל כך מצפים לתגובה. אנחנו כל כך רוצים שתפילתנו תענה. אבל אז יוסלה הקמצן, שלא רוצה שנרגיש עד כמה אנחנו תלויים בו, אומר: "אברמלה, נשתגעת? אני יוסלה קמצן, אני אתן לך כסף? אל תעיז לבוא לכאן אף פעם". השתיקה מן העבר השני, התחושה כי התפילה לא נענתה בזמן, במקום, ובכמות אותה רצינו, היא שגורמת לנו להתייאש. האמונה בכוחה של תפילה כדבר פועל באופן ממשי, שאפשר לקבל מעטפה בעקבותיה, הולכת ונחלשת. אנחנו שוכחים. התפילה היא כבר לא אותה התפילה. לעיתים המצב מתדרדר אף להתנהגות חמורה יותר: "עשרים שנה אתה מחייה אותי, עשרים שנה אתה מפרנס אותי והילדים שלי זרקו עליך אבנים". הילדים הגדלים על ברכי הייאוש מכוחה של התפילה, אינם מכירים את מי שזן אותם בעצם. הם זורקים עליו אבנים. את מקומה של האמונה תופסת הכפירה, הטחת הדברים כלפי מעלה, זריקת אבנים.

"אברמלה חוזר הביתה אומר לאשתו הוא נורא קמצן, והוא משוגע לגמרי. הוא שוכח שהוא היה אצל יוסלה. אבל ביום חמישי בבוקר תחת הדלת השבורה של אברמלה שואב מים מעטפה לכבוד שבת קודש עם עשרה רובל". הבקשות שלנו מבורא עולם לא נענות מיד. אולי כדי שלא נרגיש שהוא מאכיל אותנו 'לחם חסד', ואולי משום שעדיין לא הגיע ערב השבת שלנו, משום שעדיין לא הגיע הזמן שבו באמת צריכים אנחנו לאותה המעטפה. בין כך ובין כך, אנחנו שוכחים. אבל כשמגיע הזמן, תחת הדלת השבורה שלנו, "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" (תהילים קמז, פס' ג), אנחנו מוצאים את המענה לבקשותינו. בדיוק מה שבקשנו כשהיינו אצל יוסלה אז באותה פגישה, באותה תפילה בה שפכנו דמעות כמים והיה נדמה לנו שלא נענינו.

"יום חמישי בלילה, עני אחד, "עָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ" (תהילים לה, פס' י), "שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע" (סדור התפילה, נשמת), דפק על הדלת של ר' קלמן, כך הוא אמר לו: רבי הקדוש, תנו לי כסף, בבקשה לקנות אוכל לכבוד שבת קודש". ר' שלוימלה משלב בתוך הסיפור קטעי תפילה מתוך 'נשמת כל חי' קטעים קצרים אלו עוסקים בדאגתו של בורא עולם לעניים, למסכנים. שילוב הפסוקים הללו בתוך הסיפור, מכניס את בורא העולם לדמותו של יוסלה. ההרגשה הזו מתחזקת כשבהמשך כשר' קלמן נופל על פניו "הוא ראה את יוסלה אבל לא כמו שהוא כאן בעולם מלא שקר. הוא ראה אותו כמו שהוא יושב שם בגן עדן, "מְלֵאִים זִיו וּמְפִיקִים נוֹגַהּ". "שֶׁבַח נוֹתְנִים לוֹ", שוב משלב ר' שלוימלה פסוקים מתוך המשכה של אותה תפילה הגולשת לשבחו של הבורא בעולמות העליונים והפעם במנותק משהו מהעולם הזה שלנו, עולמם של העניים.

"כולם צעקו. כולם בכו. התפללו מנחה, קראו בתורה, ויחל משה את פני יוסלה. געוואלד. שוב מחרון אפיך". אחד ההיבטים של חטא העגל הוא חטא כפיות הטובה. האמנם "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, פס' ד)? ולאחר החטא "וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו" (שמות לב, פס' יא). שמו של בורא עולם מתחלף בסיפור עם שמו של יוסלה, מה שמעלה את האפשרות שאולי גם ר' שלוימלה התכוון בעצם לומר לנו משהו עמוק יותר...

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע