"הנה כלל ענין הגאווה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאווה תהילה. ואמנם, זה יכול לימשך מסברות רבות מתחלפות, כי יש מי שיחשיב עצמו בעל שכל, ויש מי שיחשיב עצמו נאה, ויש שיחשיב עצמו נכבד, ויש שיחשיב עצמו גדול, ויש שיחשיב עצמו חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאווה... ועל כולם נאמר (משלי טז): 'תועבת ד' כל גבה לב', ומכולם צריך שינקה הרוצה במידת הנקיות וידע ויבין כי אין הגאווה אלא עיוורון ממש אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו ומכיר פחיתותו, שאילו היה יכול לראות והיה מכיר האמת, היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים והמקולקלים האלה הרחק גדול" ("מסילת ישרים")

הרב רומז פה שלא מספיק להתרחק מהגאווה, אלא גם מהענפים שלה. צריך פה עיון והעמקה לבחון בדיוק מהי גאווה בצורות שונות. חשוב לזכור שגאווה היא לא רק אדם שמתפאר ומשוויץ, וייתכן אדם שלמרות שכל כולו נחבא אל הכלים, בכל זאת הוא נגוע בגאווה.

אומר הרב שעיקר הגאווה היא הגאווה הפנימית ולא החיצונית. הבעיה היא עם תחושת הגאווה.

הרמח"ל קורע את המסך מעל הזייפנים - הוא רוצה להראות לנו מיהם הגאוותנים האמיתיים. ישנם כאלו אשר חושבים שהכבוד כל הזמן רודף אחריהם, והם מנסים לברוח מהכבוד בגלל שהם כבר מכובדים! יש אדם שרק רודף אחר התואר "עניו" - הוא לא באמת עניו, והוא מוכן להתנהג כך רק בשביל תואר זה.

סוג נוסף של גאווה בא לידי ביטוי באדם שחושב תמיד שהוא יותר חכם מכולם, וכל דבריו הינם אמת חקוקה בסלע.

אדם חייב לדעת שהוא טועה, וגם אם הוא מתנהג כמו עניו - אם הוא לא חוזר בו אף פעם, זהו סוג של גאווה. אם הוא לא יכול להודות שאדם אחר צדק יותר ממנו - זה מעיד על סוג של גאווה.

אם הרמב"ם אמר על עצמו שהוא טעה עשרות פעמים, מי אנחנו?

ב"ה

פרק יא: מסילת ישרים – בפרטי מידת הנקיות: גאווה

 רבי ישראל מסלנטר היה אומר כי יותר קל ללמוד את הש"ס מאשר לשנות מידה אחת!

"כמו שדברנו במצוות שהיה הצורך להנקות בם יותר, דהיינו, ממה שרגילות בני-האדם ליכשל, כן נדבר במידות הראשיות באריכות עיון יותר, מפני רגילותנו בם, והם: הגאווה, הכעס, הקנאה והתאווה. הן כל אלה מדות רעות אשר רעתם ניכרת ומפורסמת, אין צריך לה ראיות, כי הנה רעות בעצמן ורעות בתולדותיהן, כי כולן חוץ משורת השכל והחכמה, וכל אחת כדאי לעצמה להביא את האדם אל עבירות חמורות. על הגאווה - מקרא מלא מזהיר ואומר (דברים ח): ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. על הכעס - אמרו ז"ל: כל הכועס יהיה בעיניך כאלו עובד עבודה זרה. על הקנאה והתאווה - שנינו בהדיא (אבות פ"ד): הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. אמנם, העיון המצטרך בם הוא להימלט מהם ומכל ענפיהם".

במגילת אסתר מסופר על המן הרשע שביקש להשמיד להרוג ולאבד. למה הוא ביקש זאת? אם נשים לב נראה שהדבר שהפריע לו הוא שמרדכי לא כרע ולא השתחווה לו! כל הסיבה הייתה בגלל שמישהו לא קם לכבודו! ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה! ראשי ממשלות, שרי ביטחון ומנהיגים מסוגים שונים.

הרב רומז פה שלא מספיק להתרחק מהגאווה, אלא גם מהענפים שלה. צריך פה עיון והעמקה לבחון בדיוק מהי גאווה בצורות שונות. חשוב לזכור שגאווה היא לא רק אדם שמתפאר ומשוויץ, וייתכן אדם שלמרות שכל כולו נחבא אל הכלים, בכל זאת הוא נגוע בגאווה. 

"הנה כלל ענין הגאווה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה. ואמנם, זה יכול לימשך מסברות רבות מתחלפות, כי יש מי שיחשיב עצמו בעל שכל, ויש מי שיחשיב עצמו נאה, ויש שיחשיב עצמו נכבד, ויש שיחשיב עצמו גדול, ויש שיחשיב עצמו חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאווה. הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בלבו שכיון שהוא ראוי לתהילה והוא מיוחד ורשום במעלתו כפי מחשבתו, ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד ורשום בכבוד רב, בין בלכתו, בין בשבתו, בין בקומו, בדיבורו ובכל מעשיו...

וימצא גאה אחר שיחשוב שלפי שהוא ראוי לתהילה ורב המעלות, צריך שיהיה מרגיז הארץ ושהכל ירעשו מפניו כי לא יאות שיהרסו בני-האדם לדבר עמו ולבקש ממנו דבר, ואם יעפילו לעלות אליו יבהלם בקולו וברוח שפתיו יהומם בענות להם עזות, ופניו זועפות בכל עת ובכל שעה.

ויש גאה אחר שיחשוב בלבו שכבר הוא כל כך גדול ומכובד על שאי אפשר לכבוד שיתפרש ממנו ואינו צריך לו כלל, ולהראות הדבר הזה יעשה מעשים כמעשה העניו ויפריז על מדותיו להראות שפלות גדול וענוה עד אין חקר, ולבו מתנשא בקרבו לאמר, אני כל-כך רם וכל-כך נכבד, שכבר איני צריך לכבוד, ואין לי אלא לוותר עליו, שכבר רב הוא אצלי.

וימצא גאה אחר, שרוצה להיות נרשם הרבה במעלותיו ולהתייחד בדרכיו, עד שלא די לו שיהללוהו כל העולם על המעלות אשר הוא חושב שיש בו, אלא שרוצה שעוד ירבו להוסיף בתהילתו שהוא העניו שבענווים, ונמצא, זה מתגאה בענוותו ורוצה בכבוד על מה שמראה עצמו בורח ממנו... וכבר לא ירצה בשום תואר מתוארי הגדולה וימאן בכל העילויים ולבו אומר בקרבו, אין חכם ועניו כמוני בכל הארץ. ואמנם, גאים כאלה אף-על-פי שלכאורה מראים עצמם ענווים, לא יבצרו מכשולות להם, שבלי ידיעתם תהיה מתגלית גאותם כלהבה היוצאת מבין החרסים... כן הדבר הזה, שלא יוכלו תמיד להסתיר את עצמם, ומחשבתם הרעה תהיה ניכרת מתוך מעשיהם, אך דרכיהם הם בענווה פסולה ושפלות מרומה.

וימצאו גאים אחרים שתישאר גאותם קבורה בלבם, לא יוציאוה אל המעשה, אבל יחשבו בלבבם שכבר הם חכמים גדולים יודעי הדברים לאמיתם ושלא רבים יחכמו כמוהם, על-כן לא ישיתו לב אל דברי זולתם.

כל אלה תולדות הגאווה המשיבה החכמים אחור ודעתם מסכלת, מסירה לב ראשי החכמה. ואף כי תלמידים שלא שמשו כל צרכם, שכמעט שנפקחו עיניהם כבר חכמי החכמים שווים להם בלבם. ועל כולם נאמר (משלי טז): 'תועבת ד' כל גבה לב', ומכולם צריך שינקה הרוצה במידת הנקיות וידע ויבין כי אין הגאווה אלא עיוורון ממש אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו ומכיר פחיתותו, שאילו היה יכול לראות והיה מכיר האמת, היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים והמקולקלים האלה הרחק גדול".

אומר הרב שעיקר הגאווה היא הגאווה הפנימית ולא החיצונית. הבעיה היא עם תחושת הגאווה. תחושה זו גוררת אחריה צורות שונות של התנהגות. עיקר הבעיה היא למה אדם מחשיב את עצמו כ"כ. הרב נותן צורת ביטוי אחת של מחשבת הגאווה: אני אדם מכובד, ולא ראוי שאשב עם פשוטי העם, צריך שיכבדו אותי וכו'. אך תיתכן צורת ביטוי אחרת לגאווה: אדם שיהיה כל הזמן סר וזועף, ובמחשבותיו כל הזמן עוברת המחשבה "מי אתה בכלל?". הרמח"ל מדגיש זאת לנו כדי שלא נחשוב שאדם שמתנהג בצורה מכובדת הוא בסדר. זה בעייתי מכיוון שאדם מחשיב עצמו בעיני אחרים.

הרמח"ל קורע את המסך מעל הזייפנים – הוא רוצה להראות לנו מיהם הגאוותנים האמיתיים. ישנם כאלו אשר חושבים שהכבוד כל הזמן רודף אחריהם, והם מנסים לברוח מהכבוד בגלל שהם כבר מכובדים! הוא עושה מעשים מופרזים למרות שהוא כמו כולם - גם זה סוג של גאוה. יש אדם שרק רודף אחר התואר "עניו" - הוא לא באמת עניו, והוא מוכן להתנהג כך רק בשביל תואר זה.

הרמח"ל מביא לנו אבן בוחן לדעת האם הענווה שאנו רואים היא אמיתית או מזוייפת - עניו אמיתי יחזיק זמן רב בהתנהגותו, בניגוד לעניו המזויף שלא ישמור על התנהגותו זמן רב.

דרך נוספת לבחון נקודה זאת היא האם יש בזה הגזמה מופרזת. לדוגמא, אדם שיוצא בהצהרות שכולם יותר חכמים ויותר טובים ממנו, זאת למרות שברור שהם ברמה הרבה יותר נמוכה ממנו. איש כזה יסרב תמיד לכל כיבוד, וזה יביא אותו למחשבה: "אין עניו כמוני בכל הארץ".

סוג נוסף של גאווה בא לידי ביטוי באדם שחושב תמיד שהוא יותר חכם מכולם, וכל דבריו הינם אמת חקוקה בסלע. אדם חייב לדעת שהוא טועה, וגם אם הוא מתנהג כמו עניו - אם הוא לא חוזר בו אף פעם זהו סוג של גאווה. אם הוא לא יכול להודות שאדם אחר צדק יותר ממנו - זה מעיד על סוג של גאווה. אם הרמב"ם אמר על עצמו שהוא טעה עשרות פעמים, מי אנחנו? ה"בית יוסף" מעולם לא יוצא כנגד רב אחר - זוהי ענווה אמיתית. הוא יגיד "לא זכיתי להבין את דבריו", "לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו" וכד'. בנוסף, צריך מאוד להיזהר ממה שמגדיר הרמח"ל "שכמעט שנפקחו עיניהם" – אנשים שכמעט ולא למדו כלום, וכבר מרשים לעצמם לחלוק ולבקר גדולים מהם.

 מאת: הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים"

http://www.ybm.org.il/Hebrew/LessonsIndex.aspx?catId=82