ויקרבו אל משה הפקדים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות: ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש: ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשתינו לפני ה' : (לא, מח - נ) באלו המקראות נאמר, שאנשי המלחמה רצו להודות להשי''ת על אשר לא נפקד מהם איש בעת המלחמה, ובכדי להביע את הדבר עשו כעין מעשה של קרבן תודה, והקדישו והקדישו את זהבם לבדק הבית. אותה מעשה הוא לימוד לדורות, כי הקב''ה הרי מטיב הוא תמיד עם האדם, וכשיתבונ וכשיתבונן האדם יראה שבכל עידן ועידן זוכה הוא להרגיש בטובתו של מקום, ומן הראוי שיתעורר האדם על ידה להתקרב גם הוא אל השי''ת, ולקבל עליו איזה קבלות טובות, כי אלו החסדים שהקב''ה מטיב עמנו, הם הארת פניו עלינו, ואם כן מן הראוי שגם אנו יתקרבו אליו, ולהראות לו שחפצים אנו בקרבתו, ועל כן מקבלים אנו את אלו הקבלות שהם מקרבים אותנו אליו. ואף אם קשה עלינו לקבל קבלות גדולות, עלינו לקבל על כל פנים קבלות קטנות, לדקדק ללכת בדרכי התורה כפשוטו, כי גם הם לדברים גדולים נחשבים, הרי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות מה הם, ויתכן שמצוה אחת קלה שכרה מרובה, וגורם בה נחת רוח גדול בשמים, ולכן אל לנו לזלזל בקבלות בדברים הנראים כקטנים. אחד מההפסדי מההפסדים הגדולים בדורינו, הוא מה שלא מחשיבים כל עובדא קטנה בעבודת השי''ת, אילו היינו מעריכים מעריכים כדבעי כל דבר השייך לעבודת השי''ת, היינו מחשיבים כל דבר קטן כאוצר גדול, וכל עבודה קטנה היה נחשב למעלה גדולה, וכל קבלה אפילו הכי קטנה היה נחשב אצלינו כדבר גדול. אחת ההנהגות ההנהגות המובאים מהרה''ק הרבי ר' אלימלך זי''ע, הוא שמיד בקומו בבוקר יאמר ברוך אל עליון אשר נתן לי מצות ציצית שאני מסובב בהם, פשוט להודות על מצוה רגילה, כי עלינו להעריך ולהחשיב כל מצוה ומצוה ולדעת כי ערכה לא יסולא בפז. סיפר הרה''ח רבי שלמה דוידביץ ז''ל, עובדא שממנה רואים אנו עד היכן היו גדולי ישראל מעריכים את העבודה לשמים, ר' שלמה הנ''ל שימש בשנות בחרותו את הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ''ל, גאב''ד ירושלים ירושלים, והיה לן בביתו משך ז' ירחים, בכדי שיהיה מזומן לשמשו בכל עת שיצטרך, והבחין שמידי לילה כשאמר הגאון בקשת 'הריני מוחל' אמר בזה הלשון: הריני מוחל לכל אדם שהכעיס וכו' חוץ מזעליג, סיפר ר' שלמה, הדבר היה לפלא בעיני, מדוע שיהיה להרב תערומת על אי מי, באחד הימים העזתי ושאלתי את הרב מי הוא הזליג הזה שאינכם מוחלים אותו, ומה היו מעשיו? ענה לי הרב, זעליג זה מלמד היה בעיר מגורי בשנות ילדותי, באותה עיירה היו שני מלמדים שלמדו עם הילדים הגדולים באותה שנה טרם נכנסו לישיבה, אחד היה תלמיד חכם עצום בשם ר' משה, והשני ר' זעליג האמור, ר' משה השקיע הרבה בתלמידי בתלמידיו, בכדי לעשותם כלי מחזיק ברכה בשנות הבחרות כשילמדו בישיבה, ואילו ר' זעליג שהיה בעל הבית פשוט, לא טרח עצמו יתר על המדה, ועשה את מלאכתו כמצוות אנשים מלומדה. למרות שידע ר' זעליג שאותן הלומדים אצלו הפסידם עצום, כי מחמיצים בכך שנה שלימה שבה יכולים הם לנחול דרכי הלימוד שיאיר להם לאורך ימים, בכל זאת העיז לפנות להורי התלמידי התלמידים המצוייני המצויינים, ולשכנע אותם שישלחו את יקיריהם אצלו, לצערי סיפר הרב, לא דילג ר' זעליג זה על פתחו של הורי, הקיש בה, ודיבר על לבם שמן הראוי שישלחו אותי ללמוד בבית תלמודו, משום מה נכנסו דבריו באזני אבי, והורה לי ללכת לבית תלמודו. את ההפסד העצום הרגשתי כשסיימת כשסיימתי שנה זו, ובאתי לחסות בצילה של ישיבת וולאזי'ן המעטירה, אז ראיתי מה שעלל לי מלמד זה, שנה שלימה לקח לי אז עד שזכיתי להשתלב בישיבה כראוי, ועל אותה שנה שגזל ממני אינני מוכן למחול לו. המשיך ר' שלמה, רגשי רחמים נתעוררו נתעוררו בי על אותו מלמד, שכמובן כבר לא היה בין החיים, ומידי ערב הרהבתי עוז, ושידלתי את הרב בדברים עד שהסכים למחול לר' זעליג, ומאז היה נוהג לומר הריני מוחל וכו' ואפי' לזעליג. סיים ר' שלמה ואמר: באחת השיחות שניהלתי עם הרב אודות מחילתו לר' זעליג, אמר לי הרב, מה שאינך מבין את סירובי למחול לו, הוא מפני שאינך מעריך היטב את מעלת העבודה וזכות עולם הבא, ולכן מרגיש אתה שאילו היה אצלך כעין זה היית מוחל על כך, ואילו היית מעריך את זאת כפי שאני מעריך את זה גם אתה לא היית מוחל, הרי הוא גזל ממני חתיכה של עולם הבא. הרי שאף שהגאון זכה להתעלות בעבודת שמים, ועסק כל ימיו בתורת השי''ת, בכל זאת לא היה מסוגל כל ימי חייו, למחול לו על שנה אחת שבו לא התעלה כדבעי, כי הוא בשכלו הרחב השיג והבין עד היכן מתעלה האדם מכל דבר קטן כגדול. אצל בעלי נפש רואים אנו איך שכל דבר קטן חשוב ויקר אצלם למאוד, גם אצל אבי מורי זצ''ל הכ''מ ראיתי איך שכל מצוה היה יקר וחביב אצלו עד מאוד, בכל עת שנכנסו אצלו כיבד את הנכנסים במאכל כל שהוא, והשתוקק והשתוקק תמיד לשמוע הברכה ולענות אמן, פעם ראיתי שכיבד את אחד הנכנסים הנכנסים באיזה מאכל, והמתין כדרכו לשמוע הברכה מפיו, אך הלא שלא הבחין בכך חטף ואמר הברכה בלחש, ונבצר מאבי מורי זצ''ל לענות אמן, דוק של צער הוכר על פניו, ותינה לפניו את כאבו מדוע מנע ממנו עניית אמן. אם אכן נתבונן במעלת כל מצוה, ונחשיב אותם למאוד, נזכה להרבות בעוד הרבה מצוות ומעשים טובים, שלולא זה לא היינו זוכים בה