"לָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ... וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר"

(ויקרא ו, ג-ד)

פרשת השבוע עוסקת בהקרבת קורבנות, כמו הפרשה הקודמת. אך הפסוקים הנ"ל אינם עוסקים בהקרבת הקורבן עצמו, כי אם בניקוי המזבח מן האפר המצטבר לאחר מעשה ההקרבה. אפר, הקרוי בפסוק בשם "דשן". השאלה הנשאלת היא, מהי החשיבות שהפרשה מייחסת לניקוי המזבח משיירי הקורבנות? הלא פעולה זו היא מעשה טבעי, שהאדם המחונך עושה אותה כדבר המובן מאליו. המצוות באות לחנך את האדם, למען שפר את איכותו הרוחנית, ואם כן, מה המיוחד בפעולת הרמת הדשן מעל המזבח כל יום, והרחקתו אל מחוץ למחנה, הזוכה לתשומת לב כה רבה?

הפרשנים המנסים לחדור אל פשר מצווה זו, אל ההוראות המוסריות הגלומות בה, שמו לב לפרט חריג במיוחד: הרמת הדשן מעל המזבח חייבת להיעשות בבגדי קודש ("מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ"), ואילו הרחקת הדשן אל מחוץ למחנה, דורשת החלפת הבגדים לבגדים פשוטים יותר. החלפת בגדים "מיותרת" זו מהווה נקודת המוצא להבנת העניין כולו:"ולמדנו מזה, כי גם במצוות הרמת הדשן, שהיא עבודה קשה, ציווה הקדוש ברוך הוא, שיתהדר בה הכהן לפניו. שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן. וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב לקדוש ברוך הוא באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצוותיה של תורה, שיתהדר לפניו בעשותו אחת מכל מצוות ה'. שישפיל כבוד עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודה קשה" (רבנו בחיי על הפרשה).

דבר עמוק בטבעו של אדם, לימדנו פרשן דגול זה. האדם יוצר לעצמו סולם עדיפויות משלו. ישנן מצוות שלא יעשה אותם, כי "אינם מתאימים לו", וישנם מצוות שכן יעשה, כי הם נראים לו יותר. פירוש הדבר, כשהאדם מחליט מה טוב עבורו ומה לא, הוא בעצם עובד את עצמו.

מצוות הרמת הדשן "לא מתאימה", לכאורה, לכהן שתפקידו הרם הוא הקרבת קורבנות, הבאת הכפרה לבני ישראל והתייצבות לפני האלוקים – כשגרירו של העם. לנקות את המזבח? לעסוק בהרחקת הפסולת? זה מה שצריך לעשות כהן? משום כך באה מצוות הרמת הדשן בבגדי כהונה, בהידור, דווקא. על מנת ללמד את העם כולו שאין מצוות בעלות ערך ומצוות פחותות ערך. יש – מצוות! רק מי שמוכן לעשות את המעשים "הפחותים", לכאורה, שהתורה מצווה אותנו, ראוי לתואר הנעלה: עבד ה'.

אם כך, מדוע החלפת הבגדים? למה אחרי הסרת הדשן מעל המזבח מתבקשת הוצאתו החוצה אל מחוץ למחנה בבגדים פשוטים יותר?

"וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן" – יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול. כך התחילה עבודת היום החדש בבית המקדש. על פי זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול נעשה בבגדים פחותים. כלומר, אל נתגאה במעשים שעשינו כבר. "העבר ייסוג מפני התפקיד החדש, המוטל עלינו כל יום ביומו" (רש"ר הירש על הפרשה).

ניקוי המזבח כחובת הכהן – דבר יום ביומו – מגלם בחובו רעיון עמוק, את המלחמה נגד השיגרה השוחקת, את חינוך האדם לרעננות תמידית, שמעשיו היום, אסור להם להיות חיקויו של האתמול. שלא נתרפק מדי על האתמול, ושלא נתגאה במעשים של האתמול יתר על המידה. ואין כמו לבישת בגדים פחותי ערך ושחוקים למעט בגאוות האדם. על כן, סילוק שיירי האתמול אל אשפת העבר תצליח, רק במידה ודעתו של האדם לא זחוחה עליו מדי. שהרי, אז שוב העמיד את אישיותו מעל הרעיון עצמו, וצמצם את מהותו.

הרב משה גרילק, מהספר "פרשה ולקחה"