"אם יתבונן האדם יראה, כי אין כל בסיס לנהוג בזולת בביזיון או בחוסר כבוד. הדבר דומה לבעל כרם שיש ברשותו חביות שהוא נותן בהן יין – אם ייתן באחת מהן יין משובח ובאחת ייתן יין גרוע, כלום יש לחבית המשובחת במה להתגאות על פני חברתה? חביות שוות הן, עציהן נכרתו מאותו יער, וגורל אחד ממתין לשתיהן באחרית ימיהן – ריקבון. בעל הכרם הוא שהחליט, משיקוליו, להניח בזו יין יותר משובח ובזו יין פחות משובח. כך גם לאדם אין כל עילה להתנשא ולבזות את הפחות ממנו, שהרי בורא העולם הוא שיצר את האדם, ומה לה לחבית להתגאות על היין שבתוכה?!".

"ספר החינוך" כותב כי שורש האיסור לחרף בני אדם ולהעליבם הוא מן התורה: "וראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים (לצער את הזולת), לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות. והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון... ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם. והמקל בהם שלא לצערן בעניינים אלה – ימצא חיים ברכה וכבוד".

בעל "חיי אדם" כותב בצוואתו (בית אברהם, אות כג): "העזות היא תולדה מן הגאווה, כי מחמת גאוותו אינו מחשיב לשום אדם, ומחרף ומגדף ומלבין פנים לנערים וזקנים ואפילו לתלמידי חכמים. ומי שיש בו עזות לא ימלט מהמחלוקת ושנאה וקנאה, ונקרא רשע. וכבר אמרו במשנה (פרקי אבות ה, כ): "יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר... עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם" – ואינו מחלק אם הוא צדיק או רשע, תלמיד חכם או עם הארץ – אלא דינו פסוק שיורד לגיהנום".