בין כל הדברים הרבים והנפלאים הנלמדים מפרשת "מקץ" אנו מקבלים שיעור נפלא על בטחון, דבקות ויראת שמים מיוסף הצדיק. שמעתי דרשה בה אמר הרב שיוסף הצדיק התחרט על כך שביקש משר המשקים המצרי שידבר עליו עם פרעה כדי שישחרר אותו, ככתוב: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ, יד), כשאצלנו זה היה נחשב להשתדלות קטנה אך בעולם המושגים הקדוש של יוסף הצדיק זה נחשב שלא תלה את בטחונו ב-ד' כדרכו בקודש כפי שהיה מצופה ממנו ולאחר שהתעשת התחרט מאוד על מעשהו עד כדי כך שהתאמץ להשכיח מעצמו את שר המשקים כדי שלא יזכור את אשר ביקש ממנו. עכ"ד.
ניתן לומר שהוא התבסס על אותו עקרון שלימד אותנו שלמה המלך: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט), וכך כשלפלוני יש רגש של אהבה כלפי אלמוני הדבר מהוה מדד והוכחה לכך שגם אלמוני אוהב את פלוני, שהרי אין מי שבקיא יותר בנפש האדם ממי שהכי בקיא בתורת ד' הקדושה.
חשבתי לומר על זה בעה"י שיוסף הצדיק ידע מה שגם הקב"ה ידע, שאם יזכה להשתחרר לאחר עשר שנים בצינוק המצרי בו ישב על לא עוול בכפו בסמוך לפנייתו לשר המשקים עלולה לעבור במוחו המחשבה שמא השתחרר בזכות אותו שר מצרי, וכשם שהיה שווה ליוסף הצדיק לשבת בצינוק עשר שנים רק כדי לברוח מאשת פוטיפר ולהשאיר את בגדו אצלה ובכך לבטל כל סיכוי ולו הקלוש ביותר שמא יצרו יתגבר עליו כשיראה אותה ויגרום לו לחטוא איתה, שהרי היתה אחת מהנשים היפות בתבל, ככתוב בגמרא: "אין אפטרטפוס לעריות" (בבלי, כתובות יג:), כך גם היה שווה לו לשבת עוד שנתיים בצינוק והפעם רק כדי לא לפגום ולו במעט במידת הבטחון שלו בבורא ב"ה שחלק מעיקריה הם ששום דבר אינו מקרי והכל זה מאיתו יתברך, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. הוא רצה לזקוף את השחרור שלו מהצינוק אך ורק ל-ד', ככתוב: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ד' יָסוּר לִבּוֹ" (ירמיהו יז, ה) מחד ומאידך כתוב לאחר מכן: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח ב-ד' וְהָיָה ד' מִבְטַחוֹ" (שם יז, ז).
שהרי לא לחינם זכה לכך ש-ד' יהיה איתו, יברך אותו וישגיח עליו בצורה מיוחדת בשם הוי'ה ב"ה שהוא אחד משמותיו הקדושים ביותר ומסמל את מידת החסד והרחמים שלו יתברך, כנלמד מהפסוקים שבאופן חריג מתאפינים באזכור רב של שם זה ללמדנו על רמות הבטחון והדבקות הגבוהים אליהם הגיע יוסף הצדיק - כשהיה עבד בבית פוטיפר: "וַיְהִי ד' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ... וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ד' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ד' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ... וַיְבָרֶךְ ד' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ד' בְּכָל אֲשֶׁר יֶש לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (בראשית לט, ב-ה), ובזמן שהיה כלוא: "וַיְהִי ד' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד... בַּאֲשֶׁר ד' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ד' מַצְלִיחַ" (שם לט, כא-כג), ויתכן לומר שאחד הדברים שעזרו ליוסף הצדיק להגיע לדרגתו הנעלה היא העובדה ששם שמים היה שגור בפיו כפי שמפרש"י, שמהוה עדות לאמונתו שהכל זה מאיתו יתברך, שום דבר לא קורה במקרה, הכל לטובה ושדבר אינו נעלם מהשגחת ד' וידיעתו יתברך.
האבות הקדושים אמנם לא זכו שיתגלה אליהם בשם זה עד משה רבינו שזכה לכך, ויתכן לומר שההשגחה היחודית כלפי יוסף הצדיק היותה שלב ביניים בהתפתחות ההדרגתית של האנושות והתגלות ד' כלפי בני האדם בהתאם לדרגתם הרוחנית, כשהוא אמנם לא נגלה אליו בשם הוי'ה ב"ה אך הגביר את נוכחותו בשם זה ביחס לעבר.
רואים מכאן את מידת מסירות הנפש של יוסף הצדיק שהיה מוכן לסבול קשות רק כדי לא לחטוא ולא לצער את הקב"ה בשום צורה שהיא וגם לא להתרחק ממנו יתברך ולו במעט בכל מחיר, אפילו אם צריך לשבת עבור זה לא פחות מ-12 שנים בצינוק כאדם חף מפשע, שהרי כל עבירה יוצרת קליפה נוספת בין הנברא לבורא ב"ה שמרחיקה ביניהם ויוסף הצדיק ברח מכל המכשולים האלה יותר מחיה שבורחת מהאש ובכך עמד בנסיונות קשים שהותאמו לדרגתו הרוחנית. וכל זאת אחרי כל הצרות והאסונות שפקדו אותו כשאחיו רצו לרצוח אותו, זרקו אותו לבור שמלא בנחשים ועקרבים ואז מכרו אותו לסוחרים ישמעאלים תמורת 20 כסף, ולאחר מכן אשת פוטיפר מצדה ניסתה לפתות אותו השכם וערב ושילמה לו רעה תחת טובה כשהעלילה עליו עלילת שוא ואעפ"כ לא שאל את הקב"ה ולו ברמז "למה אתה עושה לי את זה"? או "מה עשיתי שזה מגיע לי"? לא לחינם התורה מצמידה את התואר "צדיק" באופן נדיר ליוסף, שבשונה מאיוב שקרא תגר, יוסף הצדיק הצדיק עליו את הדין אע"פ שלכאורה היו לו טענות צודקות כלפי הקב"ה, ואעפ"כ לא חשב ולו לרגע אחד לבוא בטרוניה כלפי ד' והנהגתו יתברך.
ולצורך חיזוק נוסף למעלתו נציין שכשדוד המלך כתב ברוח הקודש: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ד' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (תהלים מ, ה) הוא התכוון ליוסף הצדיק, ובנוסף זכה להיות חלק משבעת הרועים כשמבין 12 השבטים רק הוא זכה לכך. ועל מעלתו וגדולתו של ד', ניתן ללמוד בין היתר מכל גדולי ישראל שהיו מוכנים למסור את נפשם באופן מלא ומוחלט ללא כל היסוס לכבודו ולקידוש שמו יתברך. אשרינו שזכינו להיות חלק מהעם המפואר הזה וש-ד' יתברך הוא בוראנו, אדוננו, אבינו ומלכנו.
