chiddush logo

אכילה ושתייה בכלי לא טבול

נכתב על ידי גל גל, 11/7/2018

בס''ד פרשת מטות – מסעי: אכילה ושתייה בכלי לא טבול

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר על מלחמת בני ישראל עם מדיין. לאחר הניצחון ציווה משה להעביר את כל כלי המתכות באש, ולטהר אותם במים אחר כך. הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) לומדת מכך שמשה ציווה לטהר את הכלים במים בנוסף להעברתם באש, שיש חובה לטבול כלים שנקנו מגוי ''לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל'' (ירושלמי עבודה זרה ה, טו), ובלשונה:

''הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל - יטביל, להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור. תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי (= מניין)? אמר רבא, דאמר קרא: 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר', הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת (= התורה הוסיפה טהרה נוספת, שהיא טבילת כלי חדש בארבעים סאה).''

האם מותר לאכול מכלי שלא טבלו אותו? המהר''ח אור זרוע (סי' סא) סבר, שכיוון שאין איסור הבלוע בכלי שבגללו צריך לטבול, מותר לאכול מכלי לא טבול. הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, ג) והשאילתות (מטות קלז) חלקו וסברו, שאכן יש בכך איסור, כיוון שהקב''ה ציווה לטובלו, ממילא אסור לאכול באותו הכלי עד שתתבצע המצווה, וכך פסקו גם השולחן ערוך והרמ''א[1] (יו''ד קכ, ח).

אמנם, כיוון שגם הם מודים שאחרי הכל אין הכלי פולט מאכל אסור, בדיעבד מי שבישל בכלי לא טבול ועבר על המצווה לטבול את הכלי לפני השימוש - האוכל מותר באכילה, וכן כתבו התוספות (ד''ה וכולן) והרא''ש (ה, לו).

בעקבות כך נעסוק הפעם בחלק מהלכות טבילת כלים, ובפרט בשאלות: האם מותר לאדם לאכול במסעדה או בבית מלון, שהכלים שלהם לא טבולים. 2. האם מותר לאכול בבית של אדם פרטי, כאשר הכלים לא טבולים.

אלו כלים צריכים טבילה

א. כאשר התורה (פרק לא, כב) מתייחסת לכלים שצריכים טבילה, היא מציינת רק מתכות כמו זהב, כסף, נחשת, ברזל, בדיל ועפרת - עולה שמדאורייתא רק כלים אלו חייבים בטבילה. הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) מרחיבה את הדין וכותבת, שגם כלי זכוכית זקוקים לטבילה מדרבנן, כיוון שהרכבם דומה לכלי מתכת - אפשר להתיך אותם וליצור כלי מחדש, ובלשון הגמרא:

''רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים (= רב יצחק קנה מגוי כלי העשוי מאדמה), סבר להטבילה, אמר לו ההוא רבנן ורבי יעקב שמו, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן (= פירש לי רבי יוחנן): כלי מתכות אמורין בפרשה (מטבילים רק כלי ממתכת). אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו.''

ב. לכאורה היה מקום גם להטביל כלי פלסטיק, שהרי אפשר להתיך אותו וליצור כלי מחדש (לפחות בחלק מהסוגים), ואכן יש שנקטו כך להלכה (מנחת יצחק ג, עו. כתב להטביל בלי ברכה). אך למעשה רוב ככל הפוסקים נקטו, שאין חובה להטביל כלי פלסטיק, או משום שהוא נחשב כמו כלי אבן שלא צריכים טבילה (ציץ אליעזר ז, לז), או משום שחז''ל גזרו רק על כלי זכוכית, (מלמד להועיל יו''ד ב, מט).

ג. מה דינם של כלי חרס המצופים בזכוכית או אמייל מכל צדדיהם (וכמו שמצוי בהרבה כוסות היום)? יש אמורא שכתב שהם פטורים מטבילה, כיוון שאחרי הכל הם התחילו ככלי חרס הפטור מטבילה, והזכוכית בטילה לחרס. יש אמורא שכיוון שאחרי הכל מצפים אותם בדבר החייב טבילה, הוא חייב טבילה, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (קכ, א, ואם מצופים רק מצד אחד, יש לטבול בלי ברכה).

כלים חד פעמיים

ד. דיון נוסף שהתעורר בפוסקים הוא היחס לכלים חד פעמיים (לא מפלסטיק, שכפי שראינו פטורים מטבילה, אלא ממכת כמו תבניות חד''פ):

המשנה במסכת כלים (טז, ה) כותבת שכלים חד פעמיים אינם נטמאים, כיוון שאינם נחשבים כלים, וכן פסק הרמב''ם (כלים ז, ה). משום כך הבין החלקת יעקב (ג, קטו), שכלים אלה גם פטורים מטבילה, שהרי רק כלי ממש יש לטבול. כך כתב גם הרב משה פיינשטיין (אג''מ יו''ד ג, כג) שהוסיף, שגם אם ישתמשו בהם מספר פעמים פטורים, כי אחרי הכל הם מיועדים לשימוש חד פעמי.

המשנה הלכות (ז, קיא) חלק וכתב, שגם כלים אלו חייבים בטבילה. בטעם הדבר נימק, שזה שבפועל משתמשים עם הכלי פעם אחת, לא מפקיע ממנו את העובדה שאחרי הכל הוא כלי, וחייב טבילה כבכל כלי, וכן כתב הרב עובדיה (חזו''ע שבת), ובלשונו.

''לפי עניות דעתי החילוק פשוט, כל שהוא כלי בעצם אין נפקא מינה על השתמשות אם הוא מעט או רב ואחד המרבה ואחד הממעיט הרי הוא כלי וחייב בטבילה, ולכן כלי אלומיניום שהם בעצם כלי וראוי לתשמיש ולהתקיים שנים רבות רק שאין משתמשין בו אלא ארעי פשוט שחייב בטבילה.''

השלכות לרמת החיוב

לעיל חילקנו, בין כלים שחובה להטביל מדאורייתא, לבין כלים שחיובם מדרבנן. להבדל ברמת החיוב יש מספר השלכות:      

א. האם אפשר לשלוח ילד קטן לטבול כלים: אם מדובר בכלי שחייב טבילה מדאורייתא, פסק השולחן ערוך (יו''ד קכ, יד) על פי דברי תרומת הדשן, שאסור לשלוח קטן להטביל את הכלי, כיוון שלא סומכים על ילד קטן בדינים מדאורייתא. אך כאשר מדובר בכלי שחיובו מדרבנן, מותר לשלוח קטן להטבילו.

ב. מקרה בו ספק אם הטבילו את הכלי: כלי ברזל שיש ספק אם הטבילו אותו יהיה חייב בטבילה, כי ספק דאורייתא לחומרא. לעומת זאת כלי זכוכית לא יצטרכו להטביל במקום ספק, כי ספק דרבנן לקולא, וכך פסקו להלכה הרב אויערבך (מנחת שלמה ח''ב סו, טו) והמנחת יצחק (ח''א סי' מד).

כפי שהעיר הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו''ד ג, ד) לא כל מקרה בו לא יודעים אם הטבילו את הכלי, נחשב מצב של ספק שאפשר להקל בו, ואם אפשר בקלות לברר את הדבר, אין זה נחשב ספק ובמקרה זה הכלי צריך טבילה (ועיין החזו''א יו''ד סי' לז).

2. כלי סעודה

אם כן כפי שראינו לעיל יש דין מיוחד יש בהלכות טבילת כלים, ולא טובלים את הכלים משום שבלוע בהם דברים טמאים, אלא עצם המעבר מרשות הגוי לרשות הישראל מצריך טבילה. לכאורה לפי הסבר זה, גם אדם שקונה מכונית מגוי צריך להטביל אותה, שהרי זה לא קשור למה שנבלע בכלי!

הגמרא עמדה על שאלה זו דחתה אותה וכתבה, שרק כלים שמשמשים בהם לצורך הסעודה ונוגעים במאכל עצמו חייבים בטבילה, ולא כל כלי שנקנה מגוי צריך טבילה, משום כך אדם שקונה מכונית לא יצטרך לטבול אותה, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו''ד קכ, ד):

''טריפיד"ש ששופתים עליהם קדירות (ברזלים מעל האש, שעליהם מניחים את הסיר), אינם טעונות טבילה. אבל פדיליא"ש (קדרות), טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו.''

כאשר יש כלי סעודה שנוגע במאכל כאשר הוא מוכן לאכילה, כמו סכו''ם, קולפן, סירים וכדומה, אין ספק שהם חייבים בטבילה. נחלקו הראשונים בשאלה מה דינו של סכין של שחיטה או מערוך, שנוגעים באוכל אך כאשר איננו מוכן:

א. באיסור והיתר (נח, פד - פה) כתב שסכין כזו פטורה מטבילה, וכן פסק השולחן ערוך (קכ, ה). ב. הרמ''א (שם) לעומת זאת חלק וסבר שכלים אלו חייבים בטבילה, ונחלקו האחרונים בביאור שיטתו. הט''ז (שם, יא) כתב, שלשיטתו גם כלי שאינו נוגע במאכל מוכן, ואילו הש''ך (שם) ביאר, שמכיוון שאפשר להשתמש בכלי זה גם לאכילה (למרות שעיקר שימושו לא נועד לכך), יש לטובלו.

כלי סחורה

עד כה ראינו את מחלוקת הפוסקים בכלים בהם האדם משתמש בביתו, נחלקו הפוסקים בעקבות הבית יוסף בשאלה מה דינם של כלים המשמשים לצרכים מסחרים, כמו כלים במסעדות, בתי מלון וכדומה. הבית יוסף (קכ, ח) כתב בשם רבו המהר''י בי רב, שסוחר יהודי שקנה כלים מגוי בשביל למכור אותם, לא צריך להטביל אותם.

א. מתוך כך חלק מהאחרונים שהבינו, שכלים שנמצאים במסעדה אין צורך להטביל אותן, משום שבעל המסעדה משתמש בהם לצרכי מסחר ולא לשימוש אישי. כך פסקו ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, הכשר כלים, כב), הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד) ועוד. וכך כתב הדרכי תשובה (יו''ד קכ, ע), שהסביר את מנהגם של סוחרי מקומו, לא להטביל את הכלים שלהם:

''ייתכן גם כן מה שאנו רואין בגלילותינו, שיש כמה אנשים שמסחרם במי מינראל, דהיינו שיש להם באר שנובע מים חמוצים וטובים והם ממלאים בכל יום כמה אלפים צלוחיות מים, ומוכרים לעיירות הקרובות והרחוקות, ומעולם לא עלה כל דעת שום רב בגלילותינו לצוות לאותן הסוחרים שיטבלו הצלוחיות כדין כלי שתיה...''

ב. אמנם יש לתמוה על היתר זה, שהרי הבית יוסף דיבר ביהודי שקונה כלים מגוי על מנת למכור אותם לאיש אחר, ולא שהוא משתמש בהם להאכיל אנשים, ואכן יש שאסרו להשתמש במסעדה או בחתונות בכלי לא טבול, וביניהם הט''ז (שם, כתב לטבול ללא ברכה) הבן איש חי (מטות, טז[2]) החזון איש (ספר הכשרות ד, ז), הלבושי מרדכי (יד, פג), הרב וואזנר (מבית לוי עמ' מח), ועוד.

ג. גישה שלישית בפוסקים, היא גישתו של הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי' סח), שנקט שכלים במסעדה לא מוגדרים ככלי סעודה, אבל בכל זאת התיר להשתמש בהם ללא טבילה, מה טעם הדבר?

הוא טען, שאדם שאוכל בכלי לא טבול אינו עובר על 'לאו', אלא 'מבטל עשה'. משום כך, רק מי שהכלי ברשותו ויכול לטובלו, אסור לו להשתמש בהם ללא טבילה, כיוון שהחובה לטבול מוטלת עליו והוא מבטל מצווה אם לא יאכל בלי טבילה, אבל שאר בני אדם שלא יכולים לטבול (וזה המצב בדרך כלל במסעדה או בבית מלון) - מותר להם לאכול בכלי לא טבול (ועיין בבית יוסף או''ח סי' יג).

אכילה בכלי פרטי לא טבול

מה יהיה הדין, כאשר אדם בא לחברו הביתה והכלים של חברו לא טבולים, האם גם במצב כזה יהיה מותר לו לאכול בכלי? ברור שכל הפוסקים שהבאנו לעיל שאוסרים לאכול במסעדה בכלי לא טבול, יאסרו גם לאכול בבית פרטי של אדם שלא טבל את כליו. אמנם, אפילו חלק מהפוסקים שהתירו לאכול במסעדה בכלי לא טבול, לא התירו לאכול בכלי לא טבול בביתו של אדם.

מה טעם הדבר? כפי שראינו לעיל הסיבה שהתירו חלק מהפוסקים לאכול במסעדה היא, משום שהכלים שם מוגדרים ככלי סחורה, בבית פרטי לעומת זאת, לא שייך לומר שהכלים מוגדרים ככלי סחורה, שהרי הם שייכים לאדם פרטי. כך למשל כותב הרב עובדיה יוסף שלעיל התיר, וכאן אסר (יחווה דעת ד, מד):

''בסיכום: מותר לאכול ולשתות בקיוסק או במסעדה ובבתי הארחה כשרים אפילו כשיודעים בבירור שכלי הסעודה שמשתמשים בהם לא הוטבלו כהלכה. אולם המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתייה.''

אמנם יש מעט פוסקים שמתירים בכל זאת. לעיל הבאנו את סברתו של הגרש''ז אויערבך, שכאשר אדם אוכל במקום ואין לו אפשרות לטבול את הכלי, מותר לו לאכול בכלי לא טבול. סברא זו נכונה גם באכילה בבית פרטי של אדם בכלי לא טבול, ומשום כך הוא פוסק להקל (אם כי לכתחילה צריך להיזהר ולא להגיע למצב כזה).

גם הרב יעקב אריאל (אהלה של תורה ח''א, יט) גם פסק להקל בשעת הדחק, ולסמוך על השיטות הסוברות שאורח לא חייב להטביל את הכלים שהוא אוכל בהם, והחובה מוטלת על בעל הכלי, ובמיוחד בלי זכוכית שכפי שראינו החובה לטבול אותם מדרבנן.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...



[1] יש שכתבו שמדובר באיסור דאורייתא (שאגת אריה סי' נו) ויש שסברו שמדובר באיסור דרבנן (ישועות יעקב סימן קכ, א ועוד פוסקים).

[2] הבן איש חי כתב שבשעת הדחק, מותר לשתות תה בכלי זכוכית (שכפי שראינו החובה לטובלו מדרבנן), ולסמוך על דעת המתירים.

[3]  מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה?   tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע