וכל המערכה הזאת היותה אמצעי להשגת המטרה המיוחלת שהושגה בהצלחה רבה, "ואת הבנים תקח לך", היינו שבני ישראל, בניו אהוביו של ד' יתברך, חזרו לאביהם שבשמים בכל ליבם ונפשם, כדברי הגמרא: "הדר קבלוה בימי אחשורוש (מאהבה)" (שבת פח.), שחזרו בסופו של דבר לחיקו החם והאוהב של מלך מלכי המלכים, הקב"ה. ולאחר שסטו זמנית מדרך הישר, השכילו לעמוד על טעותם וכעת הם שוב שלך בורא עולם, לקוחים ושייכים לך באופן בלעדי.

כשבועיים לאחר כתיבת המאמר הנ"ל ד' יתברך זיכני לבצע את המצוה החשובה והנדירה של שילוח הקן, ולאחר שהבחנתי בסמיכות המדהימה לכתיבת המאמר שעוסק בחידוש על אותה מצוה שזיכני הבורא ב"ה לכתוב ולהבין את הקשר בין השנים התרגשתי ושמח לבי עד מאוד, ללמדנו על כך שהקב"ה מדבר איתנו כל הזמן ומגיב לכל פעולה שלנו, כדכתיב: "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" (תהלים יט, ג), ויש לו דרכים נפלאות ושמימיות להביע את הערכתו ושמחתו על כך שאנו עושים את רצונו יתברך, כדאיתא במשנה: "שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה עֲבֵרָה" (אבות ד, ב), ובאמת שרציתי מאוד לקיים את המצוה החשובה הזאת במשך שנים רבות, שנאמר: "וַ-ד' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א, טז, ז), ובאותה הזדמנות זכיתי לקיימה באופן מלא ומהודר. אין גבול ושיעור להערכה ולתודה שחש לבי למלך מלכי המלכים, הקב"ה, על כל מה שהוא עשה ועושה עבורי ועבור כל עם ישראל. ישתבח שמו לעולמי עד.

[עד כאן פעימה ראשונה. הפעימה השניה שמובאת מכאן ואילך נכתבה כשבע שנים לאחר מכן]. מובא בספר פרי עץ חיים בדרוש על פורים ש"המן" מופיע במגילת אסתר נ"ד פעמים, וגם מספר האותיות של עשרת בניו הוא נ"ד, ולפי זה ארידי נכתב בכתיב מלא, וזה סוד הפסוק: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב), ו"מיד" עולה כמנין נ"ד, אחד כנגד המן ואחד כנגד עשרת בניו, ובספר "תורת חסד" (שמות עמ' תג) מובא בשם תיקוני הזהר (נח.) שהם היו מרכבה לעשר הספירות של הטומאה ובכדי להשמיד את מרכבת הטומאה נדרש להרגם באחת, וכתב החת"ס (דרשות קכד.) שזה הטעם שנוהגים לקרוא את שמותם בקריאת המגילה בנשימה אחת. ע"כ. שכידוע אע"פ שבני ישראל חיסלו את כל עמלק חוץ מאגג מלכם, ששאול המלך חמל עליו, זה הספיק להם כדי לקום מחדש, דרך הגויה מאומות העולם שנכנסה לתא המאסר שלו, ולכן הועברה המלכות משאול לדוד.

ורציתי בעה"י לקשר לזה את קושיית חז"ל, מדוע הכתוב חוזר על עצמו, "מיד אחי" היינו "מיד עשו", אלא שבאמת יעקב אבינו לא מבקש באותו מעמד מהקב"ה שיציל רק אותו אלא גם את כל זרעו מאותו המן הרשע, שעתיד להעמיד בסכנה את חייהם של כל בני ישראל יוצאי חלציו, כדברי הגמרא, שיעקב אבינו לא מת (תענית ה:), וביאורה שמה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ומכן יוצא שאם כל זרעו בסכנה אף הוא בסכנה. וזה מתקשר באופן הפוך לקושיה, כיצד יתכן שאברהם אבינו התיר לשרה אמנו ללכת הן לפרעה והן לאבימלך, שהרי גילוי עריות נאסר ביהרג ואל יעבור? ושמעתי תירוץ מבריק מהרה"ג מאיר אליהו, שאם כלל ישראל נמצא בסכנה יש היתר מיוחד ויוצא מן הכלל לעשות מהלך כזה. וקשה, שהרי למרות גדולתו העצומה של אברהם אבינו הוא עדין אדם יחיד, אלא שהוא ידע שכל עם ישראל עתיד לצאת ממנו, ולכן אם הוא בסכנה כלל ישראל בסכנה, ולכן היה מותר לו לעשות כן, וכל זה היה טרם לידת יצחק, וה"ה לגבי יצחק אבינו שהתיר לרבקה אמנו ללכת לאבימלך טרם לידת יעקב.

ומרה"ת של "הצילני נא" מתקבלות שתי האותיות היחידות שאין להן בן זוג כדי להשלים לעשר (ה) ולמאה (נ), ומסה"ת של "מי'ד אח'י מי'ד עש'ו" מתקבל "דודי", רמז למי שיעקב אבינו התפלל אליו, שנאמר: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו, ג), רמז לכך שיעקב אבינו רצה להזכיר לבורא עולם על מעלת ישראל הקדושים שמבדילים עצמם מהגוים, וגם אם הם נופלים, זאת רק נפילה נקודתית מצד יצרם הרע, כשבסופו של דבר הם עומדים על טעותם, עושים תשובה על כל חטאיהם וחוזרים למוטב, שנאמר: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), וגם: "הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ (וִישׁוֹרְרוּ) אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד" (נשמת כל חי).

ואם נחבר את שתי הבחינות של הנ"ד (2*54) של המן ועשרת בניו נקבל ק"ח (108), ואם נצרף את האות ת' שהיא בגימ' 400, מספר שמסמל את צד הטומאה1 נקבל את המילה "תקח" שרומזת להמן, עשרת בניו וכל הרשעים בכל הדורות ובתוכם גם קלי' עמלק והערב רב שמיוצגים ע"י האות ת', ומדהים לראות שמרה"ת של "ואת הבנים תקח לך" מתקבל "תולה" בלשון הווה דוקא2, שבכך שתלה את המן ועשרת בניו לא תם ונשלם הענין אלא שהקב"ה מציל את בני עמו הנבחר מכל הרשעים שחורשים מזימות ומנסים להזיק להם הן ברוחניות והן בגשמיות בכל דור ודור בכל רגע נתון בהשגחה פרטית בלתי פוסקת, ותולה את כל מבקשי רעתנו ומשיב לכל אחד כגמולו ע"פ הנהגת מידה כנגד מידה3.

ועוד ש"תולה" בגימ' 441 כמנין "אמת" שהיא החותם של הקב"ה, רמז לכך שבסופו של דבר כל אחד יחזור תחת צור מחצבתו, למקורו ולשורשו, היינו שהצדיקים יזכו לגן עדן ולחיי הנצח של העוה"ב יחד עם הקב"ה והשכינה הקדושה, והרשעים יכלו מן העולם, שנאמר: "וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ" (מוסף לימים הנוראים), וגם: "כִּי יָד עַל כֵּס (חסר א') יָהּ (חסר וה), מִלְחָמָה לַהוי'ה בַּעֲמָלֵק (שכל עוד הוא קיים כסא ד' ושם ד' אינם שלמים, וזאת אחת הסיבות שאסור להגות את שם הוי'ה אלא רק באדנו'ת) מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז), וגם: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט).

ועל אחת הדרכים כדי להגיע למטרה הנכספת הזאת אפשר ללמוד מהפסוק: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי-מָה" (איוב כו, ז), ואר"ץ ר"ת ארורים/אכזרים/אויבי ישראל, רשעים/רעים/ריקים, צוררים/צלבנים (שכידוע הנצרות היא אחד הדברים הטמאים והמאוסים ביותר שיש עלי אדמות) שאת כולם עתיד ד' להעניש ולמחוק מהמציאות האלוקית. וכל זה בזכות מה? בלי-מה, שהאדם בולם את פיו מתוך אמונה והכנעה ולא תוהה ומהרהר על הנהגת ד' יתברך עם שאלות כמו מה ולמה, וגם עוצר עצמו בשעת מריבה ולא עונה למלעיגים עליו, בחינת "ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה" (סוף תפילת עמידה), כדאיתא בגמרא: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים באהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'" (שבת פח: גיטין לו:).

וגימ' קטנה של "תולה" 9, שהוא המספר החזק ביותר, רמז לספירת הכתר שהיא העליונה ביותר שכעת היא נסתרת ונזכה להתגלותה לעתיד לבוא, וגם למשיח שיבוא ב"ב בעה"י "וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (ישעיהו יא, ד) ויהיה מצויד בחמשת חלקי הנשמה היינו לא רק באורות הפנימיים של הנפש, רוח ונשמה אלא גם באורות המקיפים של החיה ויחידה, משמע שעוצמת המכה שיחטפו כל הרשעים שעתיד הקב"ה לקבץ לדור עקבתא דמשיחא טרם נראתה בעוה"ז באופן שלא ניתן לתאר ולשער.

ורמז למי שמנהל את כל המערכה ניתן למצוא ברה"ת של "על בלי-מה", כנגד בורא עולם וגם שם הוי'ה במילוי יודי'ן כנגד האצילות שהוא העולם הגבוה ביותר מבין עולמות אבי"ע וגם "חסד" שעולה כמנין ע"ב, שכידוע אחד מג' העמודים עליהם עומד העולם הוא עמוד החסד שאברהם אבינו סימל, שממנו התחיל הכל, שנאמר: אל תקרי "בהבראם" אלא "באברהם", והוא נקרא הגדול שבענקים, וכידוע גדולה רומזת לחסד, שנאמר: "לְךָ הוי'ה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד וגו'" (דברי הימים א כט, יא, סוף פסוקי דזמרה).

"ואת" רומז הן לשכינה הקדושה והן לתורה הקדושה, שיש להן תפקיד מכריע בקירוב הגאולה, ביאת המשיח, בנין ביהמ"ק השלישי, מלכות שמים ומלכות בית דוד ב"ב. והדברים להם נזכה בזכות כל זה רמוזים בסה"ת של "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי-מָה, "הצלה" היינו גאולת עולמים שלמה ברחמים וכל מה שמתלוה לכך, וגם "צהלה" שרומז לאושר ושמחת גיל אין קץ שיהיו נחלתם של כל הצדיקים, יראי ד' שהלכו בדרכו יתברך ושמרו תורה ומצוות.

ועוד שהאות ו' היא ו' החיבור, "את" רומז לתורה הקדושה שמורכבת מכ"ב אותיות מא' ועד ת' ו"הבנים" כנגד עם ישראל, היינו שעם ישראל זוכים ע"י לימוד התורה שלהם להתחבר לאביהם שבשמים יותר מכל דבר אחר, כדאיתא במשנה: "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (פאה א, א). ולעומת זאת "תקח" רומז לסיטרא אחרא ו"לך" כנגד נ' שערי קדושה וכנגדם נ' שערי טומאה, רמז לניצוצות הקדושה שעתיד הקב"ה לברר מהרשעים ולהחזירם תחת צור מחצבתן, והרשעים עצמם עתידים להימחק מהמציאות האלוקית לחלוטין לנצח נצחים ולעולמי עד. והרב יונתן יששכר הוסיף לי דבר נפלא, שו' רומז לז"א הוא הקב"ה, שיצא בתחילת בו"ק והוא החג"ת נה"י (ו"ק) של כללות האצילות, ו"את" רומז לשכינה הקדושה. ע"כ. והחיבור בין קודשא בריך הוא ושכינתיה רמוז בתיבת "ואת", שזיווגם גרם להולדת נשמות בני ישראל, שנאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַהוי'ה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א), הוי'ה הוא הקב"ה ואלקים זאת השכינה, כדכתיב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), וז"א נקרא שמים וצמודה אליו האות ו' שמסמלת אותו והשכינה נקראת ארץ וצמוד אליה "את" שמסמלת אותה. ותוצאת החיבור ביניהם נמצאת בתיבה שאחרי: "הבנים" אותיות בני מ"ה שכידוע רומז לקב"ה, שמילוי שם הוי'ה שלו הוא במילוי אלפי'ן. ועוד ש"הבנים" אותיות "מבינה" שהיא אימא (תבונה) ממנה יצאו זו"ן, וגם "בנה מ"י", רמז לכך שעתיד הקב"ה לפרק את הנ' של הנחש למ' וי' ומזה יתקבל "משיח", ופירש ע"פ זה בספר "אור החמה" את המשנה (יומא ח, ט): "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מתטהרים", היינו שלפני ביאת משיח עליכם מוטלת המלאכה להיטהר ולהתקדש, ואח"כ "ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים", שלאחר ביאת משיח הקב"ה יסיים את המלאכה ויטהר אתכם. ורומז וגם לאחת ממטרות העל של הקב"ה להביא את הבריאה לתכליתה ולהגיע לנ' שערי קדושה אלא שלשם כך נדרשים אנו להיכנס לנ' שערי טומאה כדי לברר מהם את ניצוצות הקדושה, ומכאן מובנים דברי הגמרא (שבת פט:): "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו" (והקב"ה גידל ורומם את בנו יוסף הצדיק שיהיה משנה למלך מצרים כדי שיעקב ירד בדרך כבוד), מאחר ורק בני ישראל שהם בניו של הקב"ה היו יכולים לברר את ניצוצות הקדושה שהתפזרו במצרים, בסוד: "שלוחו של אדם כמותו" (נדרים עב:), וגם: "יורש כרעיה דאבוה" (עירובין ע:, רשב"ם ב"ב מב.), וגם: "ברא מזכי אבא" (סנהדרין קד.), וגם: "עובר ירך אמו" (סנהדרין פ:), וכל מה שהצלחנו להגיע למ"ט שערי קדושה זה בזכות שנכנסנו למ"ט שערי טומאה וביררנו משם את ניצוצות הקדושה שהיו בלועים שם, וכן על זה הדרך במ"ב המסעות במדבר שבכל מקום התעכבנו כשיעור הנדרש לבירור הניצוצות שהיו בו. ללמדנו ש"הבנים" שממוקמים בין הקדושה לטומאה צריכים להיזהר ולהידבק דוקא בראש (ואת) כנגד צד הקדושה, אוריתא, קב"ה ושכינתיה, ולהיות במגמה מתמדת של התעלות רוחנית והתרחקות מצד החומר וההבלים שיש בעוה"ז בשפע, ולא בזנב (תקח) כנגד צד הטומאה, כדכתיב על עמלק: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ" (דברים כה, יח).

ועוד שס"ת "ואת הבנים" "תם", ואין תמים אלא שלם, רמז לכך שהדרך היחידה עבור בני ישראל להגיע לשלמותם ולהשלים את השליחות לשמה הגיעה נשמתם הקדושה לעוה"ז היא ע"י דבקותם בקב"ה, שילכו בדרכו, ישמעו בקולו, ילמדו את תורתו ויקיימו את מצוותיו, ולעומת זאת הגורל של אלה שאינם שומרים תורה ומצוות ולמעשה מנותקים ממקור החיים רמוז בהיפוך האותיות האלה ר"ל, כדברי הגמרא שהצדיקים אף במותם נקראים חיים לעומת הרשעים שאף בחייהם נקראים מתים, מאחר והם מנותקים מבורא עולם שהוא מקור החיים, שנאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהוי'ה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). [עד כאן הפעימה השניה].

אחד הטעמים למצוה המיוחדת של שילוח הקן כמוזכר בדברי המקובלים הוא שבזמן שאדם מישראל מבצע מצות שילוח הקן ובכך גורם לאם לעזוב את בניה ולהצטער שהרחיקו אותה מגוזליה, הדבר מעורר רחמי שמים מצד ד' יתברך כלפי בניו ובנותיו היקרים והאהובים, כשהוא נזכר בגלות השכינה וחורבן ביהמ"ק שגרמו לעמו הנבחר לשנים רבות של סבל ויסורים קשים, ומתוך כך הדבר מקרב בצורה משמעותית את הגאולה המיוחלת. וידוע שהמצוה היא סגולה לזכות לבנים, ולא במקרה, כדאיתא בגמרא: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (יבמות סב.), ומאחר וכדי לקרב את הגאולה וביאת המשיח צריך להוריד את הנשמות מה"גוף" שבעולמות העליונים לעוה"ז לצורך תיקונן, ד' מגלגל זכות לידי זכאי ונותן בנים לאלה שקיימו את מצות שילוח הקן שמקרבת את הגאולה, כדאיתא במשנה: "ששכר מצוה מצוה" (אבות ד,ב). וניתן לראות את הקשר הנפלא בין הטעם הזה לכל המהלך של מגילת אסתר שמסתיים בישועה וגאולה להם זכו עם ישראל כפי שעתידים לזכות בקרוב בעה"י, שבדומה להרחקת האם מבניה שגרמה צער לכל הצדדים, גם ד' יצר מציאות בה העצים את הריחוק אותו התחיל ליצור עם ישראל בינו יתברך לבני עמו והראה להם בכך לאיזה שפל נוראי כל המציאות יכולה להתדרדר אם הקב"ה מתרחק ומסיר השגחתו ולו במעט מבני ישראל ח"ו, אע"פ שמצד האמת בורא עולם מעולם לא עזב ולו אדם בודד רשע ככל שיהיה אחרת הוא לא היה יכול להמשיך לחיות ולו לשניה אחת, כשהוא ממשיך לתת לכל הרשעים עוד ועוד הזדמנויות שישובו מדרכם הרעה היישר לזרועותיו הפתוחות, שנאמר: כי לא אחפוץ במות המת כי בשובו מדרכו הרעה וחיה, וכל שכן שמעולם לא עזב את כלל ישראל או חשב לעשות כן. נהפוך הוא, ד' יתברך מנסה לעזור לנו להתקרב אליו יותר ויותר בכל דרך אפשרית ונותן לנו את כל הסיבות והכלים לצורך כך.

ניתן ללמוד מכאן דבר חשוב מאוד שאם בני ישראל לא היו נופלים ממדרגתם הרוחנית מלכתחילה, לא היה כל צורך בגזירת המן הרשע, אלא שבמציאות שיצרו במו ידיהם מחמת עוונותיהם שקירבום לגויים והרחיקום מ-ד', המהלך הכולל הזה היוה עבורם חבל הצלה שמימי, בדומה למציאות של עמלק שנוצרה כפועל יוצא של כפיות הטובה של עם ישראל והתרופפות אמונתם חרף כל הניסים שראו באותה שנה במו עיניהם בעשר המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף. וכך כל יהודי ויהודיה צריכים לדעת שבזכות קרבתם לבורא עולם והמצאותם במגמה מתמדת של התחזקות והתעלות בעבודת ד', יראת שמים, אהבה, אמונה, בטחון ודבקות בבורא עולם הם חוסכים מעצמם המון צרות, בעיות ושאר מרעין בישין, שאלוקים שולח למי שזקוק לניעור וזעזוע כדי להשיבו למוטב ולדרך הישר לטובתו הנצחית, אך אם האדם מכניס את עצמו לתהליך של תיקון ותשובה מיוזמתו אז אין לו יתברך כל צורך לעוררו לכך אלא רק להתמלא בשמחה ונחת רוח עצומים, ולהמשיך לעזור לו ללכת מחיל אל חיל, להתעלות ממדרגה למדרגה ולהעניק לו עוד ועוד שפע וברכה ברוחניות ובגשמיות כדי לעזור לו להגיע אל התכלית לשמה נשלחה נשמתו הקדושה לעוה"ז בצורה שתועיל לא רק לו ולבני ביתו אלא לכלל ישראל ולתיקון המציאות כולה, שנאמר: "אם יש דין למטה אין דין למעלה. אם אין דין למטה יש דין למעלה. כיצד? אם יעשו התחתונים את הדין מלמטה אין הדין נעשה מלמעלה. לפיכך אמר הקב"ה: שמרו את המשפט, שלא תגרמו לי לעשות משפט מלמעלה, שנאמר (שמות כא, א): 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים'" (מדרש רבה דברים ה, ה), וגם: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות" (ברכות ז.).

מעניין לראות שאותו המן הרשע רמוז במקום נוסף בהמשך אותה פרשה בסופי ג' התיבות הראשונות של הפסוק: "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" (דברים כה, ב), כמובא בספר "פניני הקדמונים", ומקשר לכך את פסיקת הש"ע בהלכות מגילה (תרצ, יז): "שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה כדי שיימחה שמו על דרך "מחה תמחה את זכר עמלק", "ושם רשעים ירקב". ומזה נשתרבב המנהג שמכים "המן" כשקורים המגילה בבית הכנסת", ומסופר על הגאון יעב"ץ שכתב על אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן. עכ"ל.

ועוד, שהאדם נדרש להבין דבר מתוך דבר מכח הבינה שהעניק לו בוראו כרמוז בהמשך הפסוק: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ז) ממנו מתקבל בס"ת "בנתכם", היינו שכאשר האדם מפעיל את בינתו ומצליח למצוא באמצעותה בתוך כל ההעלם המצוי בעולם (עולם מלשון העלם) את ד' יתברך והאמת האלוקית, ומתוך זה דבק בו והולך בדרך המלך למרות כל הקשיים, הנסיונות, הסחות הדעת והספקות שנמצאים [כמעט] בכל מקום אפשרי, הוא זוכה לברכות ולטובות הגדולות מכולן ולאריכות ימים בעוה"ז וכמובן גם לחיי הנצח של העוה"ב כדברי הפסוק הנ"ל. אשריו ואשרי חלקו של אדם כזה, שכל עם ישראל יזכה לכך ברמת הפרט וברמת הכלל בעה"י.

המצוה השניה שהתורה מבטיחה אריכות ימים למקיימיה חוץ משילוח הקן היא מצות כיבוד אב ואם, ללמדנו על חשיבות הכבוד שהאדם מצווה להעניק למי שברא וילד אותו והיטיב עמו, ובכך הוא מתקן את כפיות הטובה בה נכשלנו בעבר והופכה להכרת הטוב והודיה כפי שהמוסר מחייב, ובגלל זה היא נמצאת בעשרת הדיברות בצד של בין אדם למקום.

מאמר זה מוקדש גם לחזרתם בתשובה שלמה של ישראל מאהבה ויראה, שיקבלו עליהם עול תורה ומצוות ומ. שמים, וישלימו את השליחות לשמה הגיעה נשמתם לעוה"ז בעה"י.

_______________________________________________________________

1. כנלמד מעשו הרשע שדלק אחר יעקב ות' אנשים עמו, ת' החיילים איתם הלך דוד המלך לנבל הכרמלי, ת' שקל כסף שביקש עפרון החתי על מערת המכפלה ולכן התורה שינתה את שמו לעפרן (חסר ו') כמנין רע עין, שנאמר: "טוב עין הוא יבורך", אל תקרי יבורך אלא יברך, ת' הפתחים שהיו בארמונו של פרעה הרשע, ת' השנים בהן בני ישראל היו צריכים להיות במצרים הטמאה, נשים בגימ' ת' ביחס למי שחוטא איתן, וגם "ישמן" בגימ' ת', שנאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו).

2. כשם שלא קוראים לבן עמרם "משוי" בלשון עבר ביחס לבתיה בת פרעה שמשתה אותו מהנהר אלא "משה" בלשון הווה מאחר ובכל דוד ודור יש בחינות של משה שמזכים את הרבים, מצילים עוד ועוד נשמות תועות ומכניסים אותן תחת כנפי השכינה, וזה אחד הטעמים שלא פורסם מקום קבורתו, מאחר ובכל בני התורה יש ניצוץ של משה רבינו. וגם את ברכות התורה אנו לא חותמים ב"נתן התורה" בלשון עבר כאילו נתן לנו את התורה ובזאת תם ונשלם הענין ח"ו אלא "נותן התורה" בלשון הווה, מאחר ובכל יום ויום מתלבנת האמת, מתחדשים עוד ועוד קושיות ותירוצים, תובנות וחידושים, ויוצאים כתבי קודש חדשים, כפי שנאמר על תורתנו הקדושה: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט).

3. כדאיתא במשנה: "אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמַר לָהּ: 'עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן'" (אבות ב, ו). ואמנם כל המצרים שהתעללו בבני ישראל חוו ד' מיתות בית דין (סקילה, שריפה, הרג וחנק) אך הרשעים ביותר סבלו יותר מכולם, בחינת "יאכלו כקש", שכידוע לקש לוקח זמן רב לשקוע במים מפאת קלות משקלו, והכי פחות רשעים סבלו במידה המועטת ביותר, בחינת "צללו כעופרת", שהמתכת צוללת מטה הכי מהר מפאת כובד משקלה, והרשעים בדרגת הבינים סבלו מבחינת "ידמו כאבן", וכל זה חיזק את עם אמונת ישראל שעשו ק"ו, שכשם שהקב"ה מתנהל בהנהגת מידה כנגד מידה כלפי הרשעים ומשלם להם ע"פ מעשיהם, כך עשה, עושה ויעשה גם כלפי הצדיקים.