וילך, יום הכיפורים

נמשלה התפילה כמקווה והתשובה כים. מה מקווה זה, פעמים פתוח פעמים נעול, כך שערי תפילה, פעמים נעולים ופעמים פתוחים. אבל הים הזה לעולם פתוח כך שערי תשובה לעולם פתוחים (מדרש איכה ).

כמה שה' רחמן

ארבעים יום עמד והפציר משה רבנו: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך", עד שביום כיפור נענה לו השם יתברך ואמר : "סלחתי כדבריך", ובכך נסללה דרך תשובה לדורות.

התשובה זה משהו כזה פלאי. בהרהור אחד של תשובה אדם יכול להפוך את כל המציאות. כי תשובה יש לה כוח אפילו במחשבה. אדם עשה משהו, אדם קלקל, מי יודע כמה הוא קלקל, פתאום בא לו צער והרהור של תשובה והכל מתהפך, הוא מקבל כזו שמחה, כזה אור אלוקי. איך זה? ככה ה' ברא את העולם, שהתשובה היא למעלה מהכל, למעלה מהעולם, וכמה שהחטא גדול, הוא לא יכול לגעת בתשובה. אדם רק נוגע בתשובה, מהרהר בתשובה, אז התשובה נוסכת עליו מן אור נקי וזך, אור אלוקי.

הקב"ה ברא קודם כל את התשובה ורק אח"כ את הבריאה כולה. שהרי קודם שנברא העולם כבר נאמר "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", כלומר המים היו עוד לפני שנברא העולם, והמים זה התשובה, "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'"!

אחרי כל מה שקלקלנו, ואחרי שכל כך התרחקנו, אפשר עוד להחזיר את הגלגל אחורנית? רבינו הקדוש מגלה לנו שבתוך תוכו של כל יהודי מסתתרת נקודה פנימית שאליה שום פגם לא יכול להגיע. והיא נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. איך יהודי יכול לעורר מחדש את הנקודה הזאת אחרי שפגם כפי שפגם?  אחרי שכל החיות שלו כל השנה היתה מהתאוות ולא מהשם? לפחות שיתבייש. שידקור לו בלב. "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו" . (ברכות יב ע"ב).

"תראו לי שאתם באמת מתביישים, אם אני אראה את זה אני כבר אבוא אליכם, אני כבר אסלח". עיקר התשובה היא הבושה כותב רבי נתן – "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו יותר – כמו כן הוא יתברך מרבה לסלוח ולמחול חטאינו ביותר "(ליקו"ה נשיאת כפיים ה, יח)

יום הכיפורים לא מכפר באופן אוטומטי. זה יום שמסוגל לכפר, אבל כל אחד זוכה לפני העבודה שהוא עושה. כדי לזכות בדין, מבקש שופט כל הארץ הכנעה. שנבטל את רצונותינו לרצונו. שנרצה מה שהוא יתברך רוצה. זה קשה לך? אתה בתוך גוף? אתה מלא בתאוות  ורצונות רעים? תרים את הראש ותתחנן. רבונו של עולם תעזור לי לראות את האמת. שהעונג הגדול ביותר בעולם זה להרגיש את הנועם שלך, את האור שהנפלא שלך. שהתאוות, זה חושך, זה מקרר אותנו ומרחיק אותנו ממך, זה העונש הכי גדול שאפשר לתת לנו.

תעזור לנו אבא להיות בדיוק כמו שאתה רוצה. תעזור לנו לתקן את כל אותם טעויות שגרמו לנו להיות רחוקים ממך כל השנה. תעזור לנו להבין סוף סוף שלבד אנחנו לא יכולים. ככה צריך להגיע ליום הכיפורים. בענווה ושפלות, בהכנעה והרכנת ראש, בביטול מוחלט לרצון השם.

כשאדם נלחם, כשהוא מתעקש שהוא צודק אז הכל סתום. באותו רגע שהוא מוריד את הראש ומוותר, הכלים, שהיו קודם מלאים ביישות שלו מתרוקנים בשניה אחת. פתאום אותו אחד שרק לפני רגע היה קצת רשע בעיניך, פתאום אתה רואה בו טוב, ואתה יכול להגיד לו כמה מילים טובות, מהלב. הכלים שלך התרוקנו אז ה' יכול שלוח לך את האור שלו.

הרחמים של ה' זה עיקר גדולתו, לכן ה' ברא את העולם, לגלות את רחמנותו. עיקר הגדלת שמו בעולם, זה שמתגלים הרחמים האינסופיים שלו יתברך.

כזה חסד עצום שעושה ה' יתברך עם עם ישראל שנותן להם יום של סליחה ומחילה שבו אדם יכול לתקן את כל השנה כולה, את כל החיים שלו, לפתוח דף חדש בחיים. יהודי עושה תשובה, מוחלים לו על כל עוונותיו. ואם התשובה מאהבה, זה הכל נהפך לזכויות!  ראיתם עוד בית משפט כזה שמשתיקים את הקטגור? כמו שאומרים בתפילה של יום הכיפורים הס קטגור?! ראיתם פעם שופט שמלמד את הנאשם איך לבקש רחמים כדי להשפיע על תוצאות המשפט? כמו שעשה ה' יתברך שהוא התעטף בטלית ואמר למשה: תראה, כמו שאני עושה עכשיו ככה תלמד את כל עם ישראל כשתיהיה איזה צרה לעם ישראל ח"ו, שהשליח ציבור יתעטף בטלית ומה שאני עכשיו אומר זה מה שהוא יגיד. ואז ה' אמר את ה 13 מידות של רחמים: ה, ה', אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה! זהו. כאן נעצרים. אבל יש עוד המשך לפסוק, ונקה לא ינקה?! חכמי ישראל חתכו את הפסוק לשניים, לא ינקה זרקו, לקחו רק נקה.

עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר . עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. הקב"ה סלחן ורחמן. הוא מוחל על עוונות שנעשו כנגדו אבל הוא לא יוכל למחול על צער שניגרם לבן אדם, אלא אם אותו אדם מוחל וסולח בלב שלם.

אנחנו כל כך מתפעלים מאותם צדיקים  יחידי סגולה, שמעידים על עצמם שהם מתפייסים ומוחלים לשני מייד, גם אם מאד פגעו בהם. ואם לא מייד אז לפחות לפני שעולים על מיטתם לישון, לא הולכים לישון אלא כשהלב נקי.

אדם צריך להתפלל כל יום: רבונו של עולם, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה. אפילו מי שפגע בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו. אדרבא, אסלח ואמחל לו. הצרה הכי גדולה שלנו שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים, שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.

כאלה רחמים יורדים לעולם ביום הזה, צריך לחטוף אותם ולעשות תשובה מעומק הלב. כי כשמבקשים סליחה וממשיכים הלאה זה לא תשובה, זה חיצוני, זה רק כדי שלא תיפגע בנו מידת הדין כי אנחנו יודעים שיש דין בעולם. תשובה צריך לעשות עם לב.

כמה שה' רחמן. אדם יכול להפוך לצדיק, בשמים הוא נחשב לצדיק גמור, אם הוא רק חושב בדעתו:  אני לא רוצה את החטאים, אני לא רוצה את התאוות, אני רוצה להיות כרצונך ה'. ה' יודע  שלהשתנות לגמרי, לצאת מכל העבירות והמדות הרעות זה לוקח שנים. הוא לא דורש מאתנו מה שאנחנו לא מסוגלים. הוא רק רוצה שנתעקש ברצונות ובתפילות.

יותר מכל יום אחר בשנה, יום הכיפורים הוא יום  של אחדות ישראל. ביום כיפור כולנו יחד. אפילו אנשים פשוטים, שלא זכו לקיים הרבה מצוות, באים ומצטרפים לציבור כולו. ביום כיפור מתפללים יחד עם העבריינים. ה' רוצה את כולם. כולם יחד ממליכים את ה'. גם העבריינים. מי הם העבריינים האלה? זה לא רק הרשעים הגמורים, אלא זה כל אחד מאתנו שעדיין יש בידו עבירות, שהוא לא עשה עליהם תשובה, הוא נקרא עבריין. זה כזה חסד עצום שעושה ה' יתברך עם עם ישראל שנותן להם יום של סליחה ומחילה שבו אדם יכול לתקן את כל השנה כולה, את כל החיים. יהודי עושה תשובה, מוחלים לו על כל עוונותיו . ואם התשובה מאהבה, זה הכל נהפך לזכויות!

ה' רוצה את כולם. הוא לא מוותר על אף יהודי.  רבינו הקדוש אומר שתיכף שחולף ועובר ראש השנה הוא כבר שומע את הקול של השמש שדופק על הדלתות להעיר את האנשים לסליחות של שנה הבאה. ["תיכף שעובר ראש השנה רבינו כבר נמצא בר"ח אלול הבא. כלומר, אין כלום בעולם חוץ מאלול ותשרי, הימים האלה שיהודי קרוב אל ה', ושיש כזאת אחדות. השמש הולך ודופק אצל כל אחד ואחד וקורא: עורו ישנים מתרדמתכם, דופק עם המקל על הדלתות כי אז לא היו מכשירים ולא היתה אפשרות להעיר את האנשים בדרך אחרת והסליחות הן בשעה יותר מוקדמת מהתפילה הרגילה וקשה לאנשים לקום. אבל מה שחשוב כאן זה שה' צריך את כל אחד ואחד , אני לא יכול יכול בלי כל אחד ואחד, השמש שלי אוסף ומקבץ את כל הנשמות, כל יהודי הוא חשוב אצלי" ] (באור פני מלך).

אנחנו צריכים לשאוף שהנקודה האמיתית של החיים שלנו שהיא קירבת ה' לי טוב, שזה אני לדודי ודודי לי, שזה יהיה הדבר הראשון. על כל הדברים האחרים אדם יכול ל הגיד שהוא יכול לוותר, רק על הקב"ה לא לוותר.

אנחנו רוצים לטהר את עצמנו מכל הרצונות הזרים ולהחליט שמהיום אנחנו רוצים רק אותך אבא. רוצים לזכור שאתה זה הכוח שלנו. הכוח הכי גדול בעולם שישנו. הכוח שיכול לתת לי כוח. כי מאיפה אני שואב את הכוח? מהכשרונות שלי? מההצלחות שלי? מהקריירה שלי? מהמחמאות שנותנים לי? ממה אני שואב את הכוח? אין לי שום כוח, הכוח שלי זה רק אתה, עם הרצונות האלה, עם ההחלטות הנחושות האלה, אני מתחיל לטהר את עצמי.

["מקווה ישראל ה' ". ה' זה המקווה שלנו. אנחנו עושים כל מיני עברות וה' זורק עלינו מים טהורים ומטהר אותנו. אבל פה זה הרבה יותר מזה. זה להיכנס לתוך המקוה של ה'. לתוך האלוקות. אנחנו לא קיימים, רק אתה קיים, אנחנו כלולים בך. לכן גם התפילה האחרונה שלה יום הכיפורים היא תפילת נעילה. נעלנו את עצמנו עם הקב"ה ואנחנו לא נפרדים יותר, אנחנו נשארים יחד לנצח"] (באור פני מלך)

ביום כיפור מקבלים כוח להחזיק מעמד ולא ליפול משום דבר שיקרה בעתיד. הקב"ה לא רק הסכים לסלוח, הוא גם מחזק את לבבות ישראל ונותן להם את הכוח להיות איתו תמיד, גם בעליה וגם בירידה. כמו הכהן הגדול בבית המקדש, שהיה נכנס ויוצא מהקודש קודשים, ושוב יוצא ופושט ומשנה את בגדיו מבגדי זהב לבגדי לבן שוב ושוב חמש פעמים כפי שמזכירים בתפילת המוסף את סדר עבודתו של הכהן הגדול, סדר שכולו כניסה ויציאה. והכל כדי לתת לנו את הכוח לעבוד את ה' גם בכניסה לקודש, וגם ביציאה ממנו. גם בעליה גם בירידה (ליקו"ה שבת ז, נב).

מוכרחים לעבור דרך החושך כדי להגיע אל האור. זה  חוק של הבריאה. הקב"ה כל רצונו שנזכה לראות את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.

העונג הכי גדול של הקב"ה שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחושך אבל אני יודע שאתה נמצא. דוקא מתוך התקופות היותר קשות שלנו, צמחו הישועות הכי גדולות. ככה ברא הקב"ה את עולמו. ויהיה ערב ויהי בוקר. בן אדם צריך לזכור שככה זה, כולם עוברים את זה, כדי שיגלו  שגם שם ה' איתם. אני לא מבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר הזה. להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר, אפילו אם לא מרגישים , הקב"ה רוצה שאדם יעשה את הדברים שצריך לעשות גם בלי להרגיש.

כל החיים זה נסיונות, כל מיני סוגים של נסיונות. ורק על ידי אמונה אתה יכול לעבור את הכל. להחזיק מעמד בכל מה שעובר. תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד, ה' עושה איתך את הטוב ביותר. תקבל את זה באמונה. תקבל את זה באהבה.

מתי יום הכיפורים יטהר אותנו מכל הטומאות והחטאים? כשנעשה מעשה כדי לטהר את עצמנו. "לפני ה' תטהרו", לפני שה' יטהר אותנו אנחנו צריכים לטהר את עצמנו (כלי יקר). ואיך מתחילים? עם רצונות חזקים ונחישות הדעת. אנחנו הדעת. אנחנו עוקרים את עצמנו מכל בלבולי הדעת וקובעים את מקומנו לעד בתוך הקדושה. אנחנו אוספים את כל רסיסי הרצון הפזורים ואוגדים אותם לכדי רצון אחד את השני אני מבקש. כי חיים, זה רק עם ה'.

כמו בסיפור הבא:

גלגולה של מצלמה

אני צלם חתונות, אירועי בר מצווה, בריתות, כל מה שבא. במשך שנים בניתי את עצמי לאט לאט, ולבנות את עצמך זה להשיג קהל לקוחות נאמן שממליץ עליך אחרי האירוע המשפחתי שלו. בתחום הזה חבר מביא חבר, ולכן אתה חייב להיות מקצוען, חרוץ וסבלן, לעשות את העבודה שלך ברצינות, לעמוד בזמנים ולהביא מוצר מושלם ללקוח. חלק מלהיות צלם מוצלח זה ציוד. מה לעשות, מצלמה טובה מביאה צילומים איכותיים, ולכן צלמים, לפחות בשנותיהם הראשונות, משקיעים את כל הרווחים שלהם בציוד יקר יותר כדי לנסות ולהגיע לליגה העליונה.

וזה בדיוק מה שעשיתי. במשך שנים צילמתי, הרווחתי והשקעתי, צילמתי, הרווחתי והשקעתי.

באחד הימים רכשתי מצלמת ניקון חדישה עם העדשות המתקדמות ביותר. קניתי אותה חדשה לגמרי, לא יד שניה, וכל הציוד עלה לי למעלה מ- 50,000 שקלים.

הספקתי לצלם בה שלושה אירועים, ולאחר מכן הוזמנתי לצלם בבית בחדרה. סיימתי את הברית בשעה שתיים וחזרתי יחד עם העוזר שלי לכיוון ביתי בנתניה.

בדרך אני מבחין במכונית שעוקפת אותי מימין. נו, לזה אני רגיל לצערי בארץ הזו. לא התייחסתי.

אבל הבנאדם מסמן לי עם הידיים. הבנתי שהוא מתעצבן שאני נוסע על הנתיב השמאלי. הסתכלתי במחוג, דווקא נסעתי די מהר. אבל על הנהגים פה אין שאלות. סימנתי לו עם היד: "תתקדם , תתקדם" והמשכתי. והנה מגיע עוד אחד ומסמן לי. לא הבנתי מה קורה סביבי. האם חבורה של עצבנים נוסעת היום על כביש החוף? כשהגיעו השלישי והרביעי כולם עם תנועות ידיים עצבניות הבנתי שאולי הבעיה בי. ככה אבא שלי חינך אותי : אם מישהו כועס עליך זו הבעיה שלו, אבל אם כולם כועסים תבדוק מה לא בסדר עם עצמך. אני מסתכל אחורה במראה ורואה את תא המטען שלי מתנפנף ברוח. פתוח לרווחה. אני עוצר בצד הכביש, רץ אחורה, מבוהל, חושש מה אני עלול לגלות, וכשהתבוננתי בתא המטען ראיתי שכל הדברים נותרו במקומם..

... חוץ מהתיק עם הציוד בשווי 50,000 שקל..

הרגשתי שהדם אוזל לי מהגוף. ידעתי מה משמעות הדבר : הציוד החדש שקניתי בהשקעה של כסף שחסכתי באירועים רבים – הלך. כעת אני בלי ציוד, בלי פרנסה, שלא לדבר על כרטיסי הזיכרון עם הצילומים מהאירועים האחרונים. נכנסתי אל הרכב  ונסעתי אל המחלף הקרוב כדי לשוב לחדרה. בדרך התקשרתי למשטרה. סיפרתי להם שעף לי ציוד מתא המטען ושאלתי האם קיבלו איזו קריאה. הם אמרו שקיבלו קריאה על חפץ חשוד באמצע הכביש בחדרה. הם נקבו במיקום המדויק. זה היה במסלול שנסעתי בו. "תודיעו שזו מצלמה שלי, שלא יירו בזה", זעקתי. "אדוני, אנחנו לא עובדים אצלך, אין לנו שום אסמכתא שהציוד שלך הוא אכן החפץ החשוד, וגם אם זה שלך – תגיע לשם ותקווה לטובה", אמר השוטר וניתק. הגעתי לצומת ההיא בתוך עשרים דקות. לא שוטר, לא ניידת, אין זכר לתיק שלי.

אני שוב מתקשר למשטרה. "מה עם החפץ החשוד?" אני שואל. "הגענו למקום. זו הייתה קריאת שווא. לא היה שום חפץ חשוד", עונה שוטר. לרגע התבלבלתי, אבל אז עשיתי אחד ועוד אחד, והבנתי שמשיהו כנראה ראה את הציוד והחליט שיותר טוב שיהיה מונח בבית שלו מאשר על הכביש. בקיצור, מישהו לקח לי את המצלמה. אני מסתכל ימינה ושמאלה. זו שכונת סלע בחדרה. איני רוצה להעליב שכונות, אבל בוא נגיד שזה אחד המקומות האחרונים שהיית רוצה לאבד את המצלמה שלך או כל חפץ אחר.

אני מרים טלפונים לחברים של חברים,  והם אומרים לי: "סלע? שכח מהמצלמה". אני מתחיל לסייר בשכונה, לשאול ילדים אם ראו אולי את התיק . מסתבר שבשכונה הזאת לא רואים בעין יפה זרים ששואלים שאלות.

ואכן, תוך דקות אחדות הגיע ברנש, ניגש אל הרכב ושאל: ""יש בעיה"? "כן, נעלם לי תיק מאד..." ,אז בבקשה תתקדם מכאן, מבט אחד בו גרם לי להבין שאם אני נשאר עוד רגע, המצלמה אינה הדבר היחיד שאני עושה לאבד היום. נטלתי גלולת "ויברח" ונסעתי לכיוון נתניה. מה עוד שרציתי להספיק ולהגיע לפני שבת.

במוצאי שבת אני מתחיל להרים טלפונים, ובסופו של דבר חברים שלי מוצאים מישהו מהשכונה שיעזור לי למצוא את המצלמה. ביום ראשון אני נוסע ל'סלע', נפגש עם הבנאדם, והוא מתחיל לערוך לי סיור כתובות.

כשאני אומר סיור כתובות, הכוונה לסיור בבתים של אנשים שאצלם מחפשים חפצים שאבדו או סתם נעלמו. אתה לא אמור לשאול איך החפצים הללו הגיעו אליהם, אתה אמור לשאת ולתת אתם, והם ימכרו לך את החפץ, אף שהיה שלך מלכתחילה.

רק מה, המצלמה לא הגיע לאותם אנשים, או לפחות זה מה שהם טענו. מכיוון שאיש אינו צלם או עוזר צלם או אפילו אחד שמוכן להצטלם, פרט לצילומים סדירים בתחנות משטרה למיניהן, ההנחה ההיא, שאין להם מה לעשות עם התיק שלי , ושכל העניין הוא כמה אני צריך לשלם עליו.

מבית לבית האווירה נעשתה נינוחה יותר. האנשים נעשו יותר מסבירי פנים. ציינתי זאת בסיפוק באוזניו של בן השכונה שליווה אותי, אך הוא לא היה שותף להשקפתי זו. "אם הם רגועים, זה אומר שהסחורה אינה אצלם.

הם יודעים שהם אינם יכולים לעשות עליך כמה אלפים, לכן כעת הם חוזרים להיות אנשים טובים לעזור לך למצוא את המצלמה שלך".

יצאתי משם במפח נפש. בדרך אני רואה רכב של עיריית חדרה. איני יודע מה עבר לי בראש, אני ניגש אל הפקח ושואל : "תגיד, אולי ראית תיק שחור של מצלמה?" הוא עונה לי : "בטח ראיתי. ביום שישי, בערך בשתיים, בצומת...." וכאן הוא נוקב במיקום המדויק שבו כנראה נפלה מצלמתי. "לא יאומן", אני מתרגש, "איזה צירוף מקרים, אז איפה היא?" "אין לי מושג", הוא אומר. "מה פירוש אין לך מושג?" "הפירוש הוא,  שאני רואה חפץ על הכביש, מסתכל מסביב ורואה שאין לי איפה לעצור, מאחורי טור של מכוניות, כך גם מימיני, משמאלי גדר הפרדה. אני לוקח את הסיבוב ופשוט ממשיך לי. מה יכולתי לעשות?"

קשה לי להסביר איך האיש הזה איכזב אותי. מכל האנשים בעולם הוא ראה את התיק, אבל אין לו שום דבר לבשר לי. חזרתי לנתניה. ישבתי יום יומיים ולאחר מכן התחלתי להרים טלפונים ולנסות להשיג מצלמה יד שנייה. להתחיל הכל מהתחלה. במילים פשוטות יותר – התייאשתי.

ביום שלישי אני פוגש את בן דוד שלי, חוזר בתשובה ששמו אורי הדר. אני מספר לו את הסיפור שלי ומסכם בעצב: "זהו, הלכה לי הפרנסה, כעת צריך להתחיל הכול מחדש". הוא שואל : "רגע, הלכה לאיזה רב?"

איך רב יעזור כאן?" "אתה רציני?" הוא שואל, "אני מתקשר כעת לרב חשוב, ואם הוא יברך אותך שתמצא  - אתה תמצא אותה". "אתה צוחק ", אני אומר לו. "להשם הארץ ומלואה", הוא עונה. "תן לי לנסות, מה אכפת לך"? הוא מרים טלפון לידיד שלו, שנמצא בבית הרב חיים קניבסקי מבני ברק. הידיד עונה לו מיידית. אורי מספר לו בקצרה את הסיפור ואומר: "אולי תבקש מהרב לברך את בן דוד שלי, שימצא את המצלמה ושלא תיהרס לו הפרנסה?" הוא אומר לו : "חכה על הקו". אנחנו שומעים שהוא צועק באוזן של הרב: "יש איזה יהודי שעובד בצילום, הוא איבד את המצלמה שלו, שעולה עשרות אלפי שקלים, הוא רוצה ברכה למצוא אותה". השתרר שקט. ואז שמענו את הרב אומר : "אם ירצה השם הוא ימצא את המצלמה". אלה המילים שאמר, ואני שמעתי במו אוזניי. הידיד התרחק ואמר לתוך הטלפון: "העניין סגור. המצלמה תחזור". אורי ניתק. "מה זה הדבר הזה? אני שואל אותו. "שום דבר. אם שמת לב, הוא הרבה יותר מבירך, הוא פשוט אמר שהמצלמה תחזור, וזה בדיוק מה שיקרה".

הלכתי הביתה. בהתחלה הייתי באופוריה, אבל עובר יום ועוד יום, ואני אמרתי לעצמי: "נו נו..."

ביום חמישי אני מקבל טלפון ממספר לא מוכר. "שלום, אני מתל אביב. קוראים לי לימור בלנט. אני מדברת עם מיכה בוננו?" אני אומר לה שכן. "המצלמה שלך אצלי", היא אומרת לי. אני מרגיש קור וחום בכל הגוף "איך הגיעה אלייך המצלמה שלי?"

ואז היא מספרת לי סיפור מדהים:

נסעתי בשכונת סלע בחדרה, לקחתי שמאלה בצומת, ואז הרגשתי שמשהו נכנס לי מתחת האוטו. זה עשה רעש, והאמת שגם הפריע לי לנהוג, חשבתי שזה קרטון או משהו. נסעתי שניים שלושה קילומטרים כדי להעיף את החפץ שנתקע, וברגע  שראיתי שהוא אינו משתחרר משם, פשוט עצרתי, הצצתי מתחת לרכב וראיתי את התיק שלך תקוע שם.

בעמל רב משכתי אותו. הוא היה קרוע בחלקו בגלל הגרירה הממושכת. העליתי אותו לרכב וראיתי שמדובר במצלמה יקרה. ניסיתי לראות אם רשום שם את שמו של בעל המצלמה. לא היה. החלטתי להמשיך הביתה לתל אביב ולראות למי זה שייך. בכלל לא חשבתי שזו מצלמה של צלם. חשבתי אולי היא שייכת לאיזה תייר חובב צילום, היה קשה מאד לאתר אותך". "איך בכל זאת הצלחת?" שאלתי. והיא אומרת: "לפני יומיים חשבתי והחלטתי לחפש בתיק כרטיסי זיכרון, ובאמצעות התמונות אולי אוכל לזהות מישהו. חיטטתי קצת בכיסים וגיליתי כרטיסי זיכרון. חלקם הושחתו מהחיכוך עם הכביש. בסוף מצאתי כרטיס אחד שעבד. היו שם תמונות מחינה שצילמת בבאר שבע. בתוך התמונות הבחנתי בשם של האולם.

התקשרתי לאולם, שאלתי על חינה, שלחתי להם תמונה מתוך הצילומים, והם נתנו לי מיד את מספר הטלפון של בעלי השמחה. אלה נתנו את הטלפון שלך, וכך הגעתי אליך". "רגע", אני אומר לה, "תגידי באיזה יום עלה לך הרעיון להסתכל בכרטיס". "ביום שלישי". "את יכולה להיזכר באיזו שעה?" "זה חשוב?" "לי זה חשוב", אני אומר לה. "תן לי להיזכר", היא חושבת קצת ואז עונה: "זה היה בערך באחת וחצי . ביום שלישי..." חשבתי שאני מתעלף. "לא יאמן", אני אומר לה. "בשעה אחת הייתי בייאוש מוחלט, ואז בן דוד לי התקשר לרב בשם חיים קניבסקי, והוא בירך אותי בערך באחת ועשרים שאמצא את המצלמה. ליתר דיוק, הוא הודיע לי שאמצא את המצלמה , וחמש דקות לאחר מכן את מחליטה לחטט ולמצוא את כרטיסי הזיכרון"! למחרת קיבלתי את המצלמה. מלבד התיק שהושחת לחלוטין, והכרטיסים שחלקם הושחתו אך היה להם גיבוי, קיבלתי את המצלמה אפילו לא שריטה קטנה.

אני  מפרסם את הסיפור הזה כדי להודות לקב"ה, שהשיב לי את פרנסתי, וגם לרב החשוב רבי חיים קניבסקי הצדיק, שגזר והקב"ה קיים, וכמובן לבן דודי אורי הדר.

תפילה

רבונו של עולם

תפתח לי, תפתח לי, תפתח לי.

את הלב. שאזכה לאהוב את כולם, לשמוח בהצלחה של כולם, לראות את כל המתנות הנפלאות שאתה שולח לי יום יום, רגע רגע, ולהודות עם כל הלב. והכי חשוב, זה לזכות להפוך ממי שרוצה רק לקחת למי שרוצה ואוהב לתת.

את המוח. שאזכה לחשוב מחשבות טובות ולברוח ממחשבות רעות, שאזכה ללמוד גמרא בעיון, להתייגע בגמרא ולאהוב אותה כי בלי זה אומר הצדיק, אי אפשר לנצח את היצר רע ולהתגבר על תאוות ומדות רעות. ושאזכה לחבר את המוח אל הלב,  שזה חבור מנצח, כי אי אפשר מוח בלי לב ולב בלי מוח. צריך את שניהם.

את העיניים. שאזכה למצוא יהלומים גם אצל מי שלכאורה נראה הכי רחוק ממך כי אין דבר כזה שאי אפשר למצוא גם בו יהלומים. הם אולי שונים מהיהלומים שלי אך גם הם נפלאים.

את הפה! שאזכה להגיד מילים טובות וקודם כל בבית, כי כל כך הרבה טובות עושים ליהדות יום יום, שעה שעה, כבר 45 שנה אז איך אפשר להתעלם, איך אפשר להיות אדיש.

ועם הפה הזה לא להפסיק להודות לך אבא על כל הטוב שאתה מרעיף עלינו כל כך הרבה שנים וקודם כל ולפני הכל על הזכות המיוחדת . הזו שנתת לנו להתקרב אליך.

רבונו של עולם,

תפתח לי, תפתח לי, תפתח

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי