chiddush logo

פדיון הבן באמצעות כהנת

נכתב על ידי גל גל, 7/11/2018

בס''ד       פרשת תולדות: האם אפשר לפדות בכור באמצעות כהנת

פתיחה

כאשר אב פודה את בנו באמצעות הכהן, הוא נשאל האם מעדיף לשלם את חמשת הסלעים לכהן ולפדות את בנו, או שמעדיף לא לשלם. כפי שהעיר תרומת הדשן (פסקים סי' רלה), האב לא יכול לומר לכהן שהוא מעדיף את הכסף על פני בנו, ובעקבות כך מתעוררת השאלה, לשם מה הכהן שואל את אב אם הוא מעדיף את בנו או את הכסף?!

ב. הפתחי תשובה (יו''ד שה, טו) כתב בשם חוט השני, שבשביל לעורר חשק לאב לפדות את בנו, שואלים אותו אם הוא רוצה לפדות אותו. הסיבה שדווקא במצווה זו יש עניין לעורר חשק ורצון מיוחדים היא, שאם האב פודה את בנו רק בגלל שהתורה כפתה עליו, יש חשש שהבן לא נחשב פדוי - שכן פדיון באונס לא נחשב פדיון, ובלשונו:

''עיין בתשובת חוט השני סימן צ"ב שכתב דאין הפירוש שנותן לו הברירה, שהרי אם רצה האב להניח הבן לכהן אינו יוצא בזה כמו שכתב הרמ"א בסמוך, אלא כדי לחבב הפדיון על אביו אומר כן לעשות לו חשק לפדותו, דאולי לבו מהסס לפדותו בממון כולי האי כאילו נאנס לכך על פי הדבור, ואז אין בנו פדוי.''

ב. הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה א, סב) העלה אפשרות נוספת, שמתנסחים כך בגלל פשוטי העם. כלומר, יש חשש שפשוטי העם (וכן האב עצמו) יחשבו שמדובר בסתם נתינת כסף לכהן בתור מתנה וכדומה, ובאופן זה הפדיון לא יחול כי הכסף לא ניתן לשם פדיון. כדי להדגיש שמדובר בפדיון ממש, מתנסחים בלשון הזו.

בפרשת השבוע מובא, שיעקב ועשו נאבקו על הבכורה. כאשר יעקב ראה שעשו מקדים אותו, ניסה יעקב לתפוס ברגלו כדי לצאת ראשון, בסוף לא הצליח, ועשו זכה בבכורה. בעקבות כך נעסוק השבוע בסוגיית פדיון הבן הבכור, האם חייבים דווקא חמישה סלעים כדי לפדותו, האם בעלה (הישראל) של כהנת יכול לקבל את כסף הפדיון, והאם אפשר לפדות בשטרות כסף.

לדידי שוויא ליה

כפי שראינו לעיל, האב צריך לפדות את בנו בחמישה סלעים. בפשטות, אין חובה לפדות דווקא בכסף, אלא מספיק כלי או חפץ בשווי של חמישה סלעים - דין מורחב עוד יותר, מובא בגמרא במסכת קידושין (ח ע''א). הגמרא מביאה, שרב כהנא שהיה כהן קיבל כלי בפדיון הבן, שלא היה שווה חמישה סלעים, ומכיוון שהוא אדם גדול יכול היה לומר שבשבילו הכלי שווה חמישה סלעים.

למה דווקא רב כהנא

מדוע רב כהנא היה יכול לומר, שבשבילו חפץ שאינו שווה חמישה סלעים אכן שווה כך ולקבלו בפדיון הבן, והאם דווקא רב כהנא יכול היה לטעון כך? נחלקו בכך הראשונים:

א. האפשרות המרחיבה ביותר לסוגיה, נמצאת בדבריהם של הרמב''ם (ביכורים יז, א) והמאירי (שם, ד''ה הפודה). הם טענו, שכאשר הגמרא אומרת שבשביל רב כהנא הסודר שקיבל שווה חמישה סלעים, אין הכוונה שיש כאן דין מיוחד ברב כהנא שהיה אדם גדול ורק לו יש את הזכות לטעון כך, אלא באמת כל כהן יכול לטעון שחפץ מסויים שווה לו יותר ממחירו בשוק, ולקבל אותו ככסף פדיון.

מדוע הגמרא מציינת דווקא את הסודר של רב כהנא? הסיבה לכך היא, שרב כהנא היה אדם מכובד, ובזמנם, אנשים מכובדים הלכו עם מעין טלית על ראשם (עיין קידושין כט), לכן בשביל רב כהנא סודר נחשב כדבר ששווה חמישה סלעים. לגבי שאר הכהנים, אפשרי שחפצים אחרים יכולים להיות נחשבים בעיניהם חמישה סלעים, וכך פסק גם הש''ך (יו''ד שה, ה) להלכה, ובלשון הרמב''ם:

''אמר לו עגל זה או טלית זה בחמש סלעים ואינו שווה כך, אלא שהכהן מקבלו בכך, הרי זה פדוי. ואין בזה חילוק בין כהן גדול ונכבד להדיוט ופחות, שעגל וטלית הכל צריכין להם, וכל כהן יכול לומר בהן לדידי שווה לי, אבל בסודר ושאר דברים שאינן ראויים אלא לנכבד, אי אפשר לומר כן אלא לנכבד שדרכו בכך, ואין זה אלא הערמה כדי לזכות בפדיון.''

ב. הרשב''א (ד''ה אמר רב אשי) העלה אפשרות חולקת וכתב, שכאשר הגמרא אומרת שרב כהנא יכול היה לומר שבשבילו סודר שווה חמישה סלעים, היא מתכוונת שדווקא הוא שהיה אדם גדול מאוד יכול לטעון כך: ''כי דרכם של גדולים להתייקר במה שהם צריכים לו'', אבל שאר בני אדם ואפילו תלמידי חכמים, לא יכולים לטעון כך - ובשבילם החפץ שווה כמו שהוא שווה בשוק, ובלשונו:

''אמר רב אשי, לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבה הוא ומיבעי ליה סודרא אבל כולי עלמא לא, משמע מהכא דכולי עלמא, ואפילו צורבא מרבנן דווקא בה' סלעים או בשווייהן ממש, אבל רב כהנא דגברא רבה הוא ודומה לו הוא דיכולין לומר לדידי שווה לי לפי שדרכן של גדולים להתייקר במה שהן צריכין לו, וצריך עיון.''

ג. הבית יוסף (יו''ד שה, ה) הבין אחרת בדברי הרמב''ם. לשיטתו, רק במקום שבו הסודר באמת שווה לחלק מבני אדם חמישה סלעים, (למשל במדינה אחרת) רק אז יכול הכהן לטעון שהחפץ שווה עבורו חמישה סלעים, אבל אם אין כזה מקום - הוא אינו יכול לטעון שהחפץ שווה עבורו חמשה סלעים, וכך פסק גם בשולחן ערוך (שם).

אמנם, כפי שהעיר הט''ז (שם, ה) הקושי בביאור זה הוא, שלא מובן מדוע הגמרא מספרת שרב כהנא אמר שבשבילו הסודר שווה חמישה סלעים, הרי לא רק בשבילו החפץ היה שווה סכום זה. כמו כן סבר הט''ז, שבמקרה בו החפץ שווה לחלק מהאנשים חמישה סלעים, לא צריך שהכהן יקבל עליו את שווי באופן מיוחד, ומספיקה קבלה בשתיקה.

פדיון הבן על ידי כהנת

עד כה ראינו שרב כהנא, קיבל את הסודר כתחליף לחמשת הסלעים ללא בעיה אך התוספות במקום מקשים (ד''ה רב כהנא), שהרי כפי שעולה מהגמרא בפסחים רב כהנא לא היה כהן! לכן כיצד היה יכול לקבל את כסף פדיון הבן?! הם מתרצים שני תירוצים:

תירוץ ראשון, תירוץ טכני, יש שני רב כהנא, רב כהנא אחד מפורסם, שלמרות ששמו היה 'כהנא' לא היה כהן ולא בו הגמרא

עסקה. רב כהנא נוסף, שבאמת היה כהן, ולכן היה יכול לקבל את הסודר תמורת כסף פדיון הבן, ועליו דיברה הגמרא.

א. תירוץ שני המשמעותי יותר לענייננו, באמת היה רק רב כהנא אחד, שלא היה כהן כפי שעולה מדברי הגמרא בפסחים. אם כן כיצד קיבל את כסף הפדיון ? מתרצים התוספות, שהוא קיבל את כסף פדיון הבן בשביל אשתו, שהייתה בתו של כהן. עולה מדברי תירוץ זה, שבמקרה בו ואדם התחתן עם בת כהן, מותר לו לקבל כסף של פדיון הבן למרות שהוא בעצמו אינו כהן, ובלשונם:

''משמע הכא דרב כהנא היה כהן, ותימה דבסוף אלו עוברין (פסחים דף מט ע''א) משמע דלא היה כהן, דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי.ויש לומר דתרי (= ששני) רב כהנא הוו. אי נמי (= או גם) אפשר לומר דבשביל (= בזכות) אשתו היה לוקח, כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין דף קלב ע''א) רב כהנא אכל בשביל אשתו.''

ב. האם שאר הראשונים הסכימו לדברי התוספות, ואפשרו לתת את כסף פדיון הבן לישראל הנשוי לבת כהן? כפי שכתב הפני יהושע במקום, שאר הראשונים מסכימים לדברי התוספות, שאת שאר מתנות הכהונה כמו נתינת זרוע ולחיים שנותנים לכהן מבהמה שנשחטה, אפשר לתת לישראל שנשוי לבת כהן, משום שאין קדושה במתנות הכהונה (ועיין בדף לפרשת שופטים שנה א').

אולם ביחס לכסף פדיון הבן, כמעט כל הראשונים וביניהם הרמב''ם (בכורים יא, ה), הרשב''א (א, תתלו) והרא''ש (פדיון בכור סי' ד), מסכימים, שאי אפשר לתת אותו לישראל הנשוי לבת כהן. ראיה לדבריהם הביאו מהגמרא בחולין (קלב ע''א) המביאה בשם עולא, שכל מקום שהפסוקים כתבו, 'לאהרן ובניו', צריך לתת את מתנות הכהונה דווקא לכהן, ולא לאדם הנשוי לבת כהן. מכיוון שבפסוקים של הפדיון נאמר שצריך להביא את הכסף לאהרן ולבניו, יש לתת דווקא לכהנים ממש, ולא לישראל הנשוי לבת כהן[1].

להלכה

כיצד יש לנהוג להלכה? למעשה מכיוון שרוב הראשונים פסקו, שאין לפדות על ידי בעלה של כהנת, פסק החתם סופר (יו''ד שא), שאין לפדות כך, וכפי שנפסק כבר בשולחן ערוך (יו''ד שה, ג).  אמנם הוסיף החתם סופר, שבמקום שאין כהן באזור ויש חשש שלא יפדו את הילד, אפשר שייתן אבי הילד לבעלה של כהנת חמישה סלעים בלי לברך את ברכות הפדיון.

באופן זה  אם יימצא האב בהמשך כהן ממש, הוא יוכל לתת לו חמישה סלעים ולברך על פדיון הבן, כי הפדיון הקודם ניתן על תנאי וללא ברכה. אם בסוף לא יימצא כהן, או שהילד ימות לפני שימצאו כהן, לפחות יצא האבא ידי חובת פדיון הבן לפי שיטת התוספות, שהתירו לפדות באמצעות בעלה של כהנת, ובלשונו:

''מכל מקום, נראה לעניות דעתי, מי שלאחר כל הטרחות אי אפשר לו להגיע לכהן ביום פדיונו ואינו רוצה להשהות (את הפדיון) כי מי יודע מה יולד יום, על כל פנים ייתן ביום הפדיון לכהנת בלי ברכה, ויהיה מתנה שאינה מתכוון לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן, ואם ימצא כהן אחר כך יחזור ויפדה בברכה כראוי[2].''

שיעור הכסף

את הבכור פודים בכסף ששווה חמישה סלעים. על פי דין תורה, צריך לפדות אותו בחמישה שקלים, חז''ל העריכו, ששווי של חמישה שקלים הוא חמישה סלעים, ולכן השתמשו בסלעים, שככל הנראה היה הכסף המצוי בימיהם.

כמה שווים כיום חמישה סלעים? הפוסקים כתבו, שחמישה סלעים שווים בערך תשעים וששה גרם של כסף טהור. אמנם כפי שכתב הכנסת הגדולה (יו''ד שה, ד), למעשה נהגו להשלים את כסף הפדיון לשיעור של מאה גרם כסף, כדי לצאת מכל חשש של טעות בחישוב כמות הכסף, וכן פסק להלכה גם הרב עובדיה (יחוה דעת ד, נד).

המחיר של מאה גרם כסף טהור בבורסה, שווה בזמנינו בערך מאה שבעים וחמישה ש"ח, וכן הדעה הרווחת בפוסקים. בניגוד לכך דעת הרב מרדכי אליהו (על פי בנו הרב שמואל), ששווי כסף הפדיון לא צריך להיות כשווי שקונים אותו בבורסה, אלא כמחיר שקונה אותו הלקוח בחנות. מחיר זה כולל גם מע''מ, עמלת סוכן וכדומה, ובסך הכל, בערך מאתיים וחמישים ש"ח.   

שטרות כסף

האם אפשר בזמנינו לפדות בכור באמצעות שטרות כסף? המשנה בבכורות כותבת (נא ע''א), שאי אפשר לפדות בכור בשטרי חוב (= צ'קים), מכיוון שהם לא נחשבים ככסף ממש ואין להם ערך ממוני עצמי, אלא הם רק מסמלים כסף. נחלקו הפוסקים, מה דינם של שטרות כסף בימינו, האם הם כן נחשבים ככסף ממש ואפשר לפדות בהם, או שמא רק כשטרי חוב ולא ניתן לפדות בהם.

א. בשו''ת תשובה מאהבה (ב, תד) מובא, ששטרות הכסף שלנו היום הם כמו שטרי חוב, ולכן אין לפדות בהם. ב. לעומת זאת בשו''ת חסד לאברהם (יו''ד צה) ובשו''ת השיב משה (סי' נה) נקטו, שאפשר לפדות בכור באמצעות שטרות כסף, כי בזמן הזה הם לא רק מסמלים כסף, אלא משתמשים בהם ככסף ממש, וכך פסקו גם החזון איש (יו''ד עב, ח) והרב אשר וייס (מנחת אשר א, מז).

על אף שמסתבר מאוד כשיטת המתירים שיש לשטרות שווי, למעשה בעקבות מחלוקת הפוסקים נראה שנהגו לא לפדות באמצעות שטרות כסף, כדי לא להיכנס לספיקות, ופודים בכסף ממש או בחפץ ששווה כסף. בכל אופן, במקרה בו בכל זאת פדו בשטרות - וודאי שהפדיון חל, מכיוון שכך מסתבר וכך נקטו הפוסקים להלכה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת אנשים יקראו[3]...



[1] כדי להתמודד עם קושיית שאר הראשונים, יש לומר שהם פסקו להלכה לא כדעת עולא בגמרא בחולין האוסר לתת פדיון הבן לישראל הנשוי לבת כהן, אלא כדעת רבי אליעזר בן יעקב שמתיר.

[2] האם יש חובה לפדות מיד ביום השלושים? המהר''י אסאד (יו''ד רסב) והמהרש''ם (ב, מג) הביאו בשם רבינו יחיאל, שכל יום שלא פודים את הבכור, עוברים באיסור עשה. אמנם, מלשון הרא''ש (הל' פדיון בכור), החינוך (שצב) והשולחן ערוך (יו''ד שה, יא) עולה, שלא מדובר באיסור עשה במקרה בו מאחרים את הפדיון, אלא שיש למהר מצד זריזים מקדימים למצוות (ועיין בטורי אבן (ר''ה ד, א) ובמאירי (יומא כח)

 [3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לחלק את הדף במקומך, או להקדיש לע''נ? מוזמן: [email protected]

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה