chiddush logo

שחרור גלעד שליט בהלכה (1 תגובות לחידוש זה)

נכתב על ידי גל גל, 5/12/2018

בס''ד פרשת מקץ: האם היה מותר לשחרר את גלעד שליט         

פתיחה

בפרשת השבוע יורדים האחים לקנות אוכל במצרים בעקבות הרעב, שם הם פוגשים את יוסף, שהיה המשנה למלך ואחראי על האוכל. יוסף מאשים אותם שהם מרגלים ומכניס את שמעון לכלא, ומסכים לשחרר אותו רק אם יביאו גם את בנימין למצרים.

מאז ומתמיד נודעה חשיבות מצוות פדיון שבויים, ויהודים בכל הדורות הוציאו כסף רב, כדי לפדות את אחיהם שנכלאו על ידי הגויים. בעקבות כך נעסוק השבוע בסוגיית פדיון שבויים, והאם היה מותר לפדות את גלעד שליט תמורת אלף מחבלים.

חשיבות פדיון שבויים

הגמרא במסכת בבא בתרא (ח ע''א – ע''ב) כותבת, שכאשר הורמיז המלכה תרמה סכום כסף למצווה גדולה ולא פרטה לאיזו מצווה היא מתכוונת, פסק אביי שצריך לתת את הכסף לפדיון שבויים, כי זאת המצווה הגדולה ביותר. מדוע זאת מצווה גדולה? הגמרא כותבת, שהייסורים שעוברים השבויים הם גדולים מאוד, ופעמים רבות בסוף גם הורגים אותם, לכן מצווה גדולה להצילם:

''מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? דכתיב: ''אשר (1) למוות למוות ואשר (2) לחרב לחרב ואשר (3) לרעב לרעב ואשר (4) לשבי לשבי'', ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות, האי קא מינוול והאי לא קא מינוול (= רק אדם שמת מחרב מת בביזיון). רעב קשה מחרב - האי קא מצטער והאי לא קא מצטער (= מוות מרעב הוא איטי, לכן קשה מבחרב). שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה (= בשבי אפשר לסבול הכל, לכן הוא הקשה מכולם).''

מקשים התוספות במקום (ד''ה פדיון), אם פדיון שבויים מצווה גדולה כל כך, מדוע הגמרא במגילה, שמתירה למכור ספר תורה בשביל מצוות גדולות, כמו נשיאת אשה ותלמוד תורה, לא מתירה למכור ספר תורה בשביל לפדות שבויים?! מתרצים התוספות, שבאמת גם עבור פדיון שבויים אפשר למכור ספר תורה. זה כל כך פשוט, שהגמרא במגילה אפילו לא טרחה לכתוב את זה.

מחיר הפדיון

בדרך כלל כאשר הגויים היו לוקחים שבויים בשבי, הם היו מבקשים מהיהודים סכום מופרז, כי ידעו שישלמו בכל מחיר. הגמרא במסכת גיטין (מה ע''א) באה למנוע מצב כזה ופסקה, שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם.

מה הכוונה מפני תיקון העולם? הגמרא מביאה שתי אפשרויות: אפשרות ראשונה, כאשר הגויים יראו שיהודים כל כך להוטים לפדות את השבויים שלהם, הם יתאמצו לחטוף עוד יהודים ועוד יהודים יינזקו, לכן אסור לפדות במחיר מוגזם. אפשרות שנייה, בגלל הדוחק הכלכלי שמוטל על הציבור. לא הגיוני, שבשביל לפדות יהודי אחד, כל הציבור ייכנס למצב של עוני ודוחק.

רש''י (ד''ה או) והרמב''ן (ד''ה משום) כתבו במקום, שנפקא מינה בין השיטות תהיה כאשר יש לחטוף קרוב עשיר, המסכים לפדותו בסכום מופקע. אם אסור לפדות שבוי מפני דוחק הציבור והנטל הממוני, אז במקרה זה הציבור לא משלם מכספו. אמנם, אם החשש הוא שמא בעקבות הפדיון, הגויים יחטפו עוד יהודים, אסור לקרוב לפדות את השבוי (ועיין הערה[1]).

פדיון אשתו

כיצד נפסק להלכה? שאלה זו תלויה בגמרא נוספת שמופיעה בכתובות (נב ע''ב). הגמרא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לבין רבן שמעון בן גמליאל, עד איזה סכום אדם צריך לפדות את אשתו מהשבי. לדעת תנא קמא, עליו לפדותה גם בסכום הגבוהה משוויה. רבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא קמא, וסובר שאסור לפדות אותה יותר משוויה, מפני תיקון העולם, ובלשונה:

''אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם. הא בכדי דמיהן פודין, אף על גב דפרקונה יותר על כתובתה; ורמינהי: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה פודה, רצה אינו פודה; ר"ש בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה, אם לאו אינו פודה.''

לכאורה, מחלוקת התנאים בכתובות היא המחלוקת שראינו לעיל בגיטין, מדוע אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. תנא קמא סובר שאסור בגלל הנטל הכלכלי שיוטל על הציבור, לכן כאשר הבעל פודה, אין בעיה שישלם אפילו פי עשרה. לעומת זאת רבן שמעון גמליאל סובר, שאסור לפדות כדי שלא יחטפו עוד אנשים, ולכן אסור לאדם לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה.

למרות זאת, רוב הראשונים (למעט הרמב''ן) סירבו לפרש שהמחלוקת בכתובות היא המחלוקת בגיטין, מכיוון שאם אכן מדובר באותה מחלוקת, הגמרא בגיטין היתה צריכה לומר שהמחלוקת בסוגיה היא בעצם מחלוקת תנאים בכתובות, כמו שבדרך כלל הגמרא מחברת ומקשרת. כיצד בכל זאת הסבירו את ההבדלים בין הגמרות, שהובילו למניעת ההשוואה? נאמרו מספר דעות:

מחלוקת ראשונים

א. אפשרות ראשונה מובאת בתוספות שכתבו (ד''ה דלא), שגם תנא קמא סובר שלהלכה אסור לפדות שבוי יותר מכדי דמיו, בגלל החשש שיחטפו עוד אנשים. מדוע אם כן לשיטתו, הבעל יכול לפדות את אשתו במחיר מוגזם? התוספות תירצו, שחכמים קבעו שכל אדם יכול לפדות את עצמו מהכלא גם במחיר מופרז, למרות שיכול להיות שזה יגרום בעקבות כך לעוד חטיפות.

הסיבה לקביעה זו היא, שהם ידעו שכל אדם תמיד יעשה את המקסימום בשביל להציל את עצמו, ואפילו יעבור על תקנת חכמים, האוסרת לפדות במחיר מוגזם. משום כך הם ויתרו מלכתחילה, ופסקו שהאיסור לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם, לא נוהג במקרה כזה. אשתו של אדם נחשבת כמותו (ברכות כד ע''א), ולכן התיר תנא קמא לבעל לפדות את אשתו אפילו במחיר מוגזם.  

ב. אפשרות שניה לפרש את היחס בין הגמרות, מופיעה ברי''ף (כתובות יט ע''א), ברמב''ם (אישות יד, יט) וברשב''א (גיטין ד''ה משום). הם טענו, שתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו בשאלה יסודית יותר - האם יש איסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם:

לדעת תנא קמא, הדיון שהבאנו לעיל מדוע אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם כלל לא מתחיל, ואין בכך שום איסור. משום כך פוסק, שמותר לאדם לפדות את אשתו במחיר מוגזם, כמו כן לשיטתו, למרות שהגמרא מביאה כדוגמה בעל שפודה את אשתו, אין זה בדווקא, ולמעשה הוא הדין לכל אדם.

רבן שמעון גמליאל חולק על תנא קמא וסובר, שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם וכמו המשנה בגיטין, ולכן פסק שמותר לפדותה רק בשוויה. למה לשיטתו אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם? בהכרח הטעם הוא שמא יתבצעו בעקבות כך עוד חטיפות, שהרי הטעם השני שהנטל הממוני יוטל על הציבור, אינו שייך כשהבעל פודה את אשתו.

להלכה

בפסק ההלכה נחלקו ראשונים ואחרונים:

א. הדעה המקילה ביותר מופיעה בש''ך (יו''ד רנב, ד) בשם הב''ח. הם פסקו להלכה כדעת תנא קמא, שהסיבה שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם היא, כדי לא להכניס את הציבור למעמסה כלכלית. כך שלדעתם מותר לקרובי השבוי לשלם כמה שהם רוצים כדי לפדות את השבוי שלהם, וכתב שכך הציבור נוהג, ובלשונו:

''הב"ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיהן, בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דצבורא (= שאין דוחק הציבור), וכל שכן דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו, אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה, וכן עמא דבר (= העולם נוהג) עד כאן דבריו.''

ב. גישה שנייה היא גישת הרא''ש (ד, כב) והיד רמ''ה (שם). כפי שראינו לעיל, לדעת תנא קמא (ובניגוד לרבן שמעון גמליאל), מותר לאדם לפדות את אשתו גם בדמים מרובים, מכיוון אשתו של אדם כמותו 'וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו' - וכך נפסק להלכה. בדרך זו צעדו גם הרמ''א (אבה''ע עח, ב) והט''ז (שם, א), ובלשון ערוך השולחן שהביא את שתי הדעות:

ו''לפ"ז גם אם אין צריך לציבור אסור להרבות בפדיון, לבד האדם לנפשו או בעד אשתו שהיא כגופו יכול להרבות בפדיון [תוס' ורא"ש], אבל בעד אחר אפילו בעד בנו אסור. והרמב"ם בפרק ח' [הלכה י"ב] כתב הטעם השני שלא ימסרו עצמם לגנוב, וכן בטור ושולחן ערוך סעיף ד' עיין שם, ואפילו באשתו פסק בפרק ד' מאישות דאינו פודה אותה יותר מדמיה.''

ג. לעומת זאת הרי''ף (שם) והרמב''ם (שם) פסקו להלכה כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם בגלל החשש שמא יחטפו אנשים נוספים, ודין זה כולל את אשתו של אדם. למרות זאת סייג השולחן ערוך (שם, ב. אבה''ע עח, א) את הכלל וכתב בעקבות הרא''ש, שאדם יכול לפדות את עצמו בדמים מרובים, 'כי כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו'.

חריגות

לכאורה לפי מה שראינו עד כה, אסור לפדות שבוי במחיר מופקע, וגם התוספות שראינו שהתירו, התירו רק באשתו. אם כך תמוהה גמרא נוספת בגיטין (נח ע''ב) שמביאה, שר' יהושע בן חנניה פדה תינוק בהרבה כסף. מדוע רבי יהושע פדה את התינוק בהרבה כסף? הרי אסור לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהם! הראשונים הביאו מספר תירוצים:

א. הרמב''ן (ד''ה משום)  והתוספות (ד''ה כך) תירצו, שמכיוון שאותו תינוק היה מופלג בחכמה, והיה ברור שהוא עומד להיות תלמיד חכם, מותר היה לפדות אותו בכסף רב. טעם הדבר ככל הנראה, שלמרות שיש סיכוי שבעקבות השחרור יחטפו עוד אנשים, כדאי לציבור לשחרר אותו, כי הוא יביא בעתיד תועלת, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו''ד רנב):

''אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לתמיד חכם, או אפילו אינו תלמיד חכם אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.''

ב. התוספות בתירוץ נוסף כתבו, שמכיוון שהיה חשש שאותו תינוק ימות בכלא, היה מותר לפדות אותו אפילו ביותר מכדי דמיו. הרמב''ן (שם) חלק על תירוץ זה של התוספות, שהרי ראינו ששבי הוא מקרה חמור ביותר, כיוון שיש בו גם רעב וגם מוות. יוצא שבכל שבי יש סכנת מוות, וכאשר הגמרא פוסקת שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, לאיזה מקרה היא מתכוונת[2]?!

להלכה

כיצד נפסק להלכה? האם במקום סכנה מותר לפדות יותר מכדי דמיהם? מדברי השולחן ערוך נראה שפסק, שגם במקום חשש מוות אסור לפדות את השבוי ביותר מכדי דמיו. הפתחי תשובה (ס''ק ב) הביא מחלוקת אחרונים בשאלה זו, והשדי חמד (סי' עד) טען, שרוב האחרונים סוברים שבספק סכנה אפשר לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהם (ועיין עוד ביביע אומר חו''מ י, ו).

האם לפי זה ניתן לומר, שמותר היה לשחרר את גלעד שליט תמורת אלף מחבלים שהרי הוא היה בסכנת חיים? למסקנה נראה שלא, מכיוון שגם אם יפסקו כדעת התוספות שמותר לשחרר חטוף בסכנה ביותר מכדי דמיו, אם בעקבות השחרור ייהרגו אנשים אחרים, בוודאי שלא פודים את השבוי ביותר מכדי דמיו - ומחלוקת הראשונים עסקה רק בשחרור תמורת סכום כסף מוגזם.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...



[1] לכאורה יש לתמוה על טעם זה, שהרי מדובר בפיקוח נפש, ופיקוח נפש בוודאי דוחה שיקולים ממוניים! האחרונים הביאו שתי אפשרויות, מדוע בכל זאת השיקול הממוני דוחה סכנת נפשות. אפשרות א': מכיוון שמדובר בציבור גדול, ואם הם ישלמו כסף רב, בטוח שמישהו מהציבור יקלע לסכנת נפשות בעקבות כך. אפשרות ב': בגלל שמדובר בציבור, מערכת השיקולים שונה, ורווחת הציבור גוברת (עיין חתם סופר חו''מ קעז).

[2] המאירי (גיטין מה ע''א) גם כתב כתירוץ השני של התוספות, שאין כוונת הגמרא בבבא בתרא לומר שאכן כל שבי מיועד למיתה (שאז קושיית הרמב''ן במקומה), אלא יש מקרים של שבי לצורכי ממון שאז אין סכנת נפשות, וכן פסק להלכה המהרש''ל (יש''ש גיטין ד, עב).

 [3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך, או להקדיש לע''נ? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (1)
יניב (17/12/2018)
יש למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מאמר שנקרא "פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים" (מובא בספר 'תורת המדינה') שם הוא דן בהרחבה בדין הזה