"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" (מד,יח)

מהו הכבדתי"? וכי לא רצה הקב"ה שיעשה פרעה תשובה? ואם כן למה הכביד לבו עד כדי כך שלא היה מקבל דבריו של הקב"ה? אלא כך דרכו של הקב"ה, שהוא מתחרה מתרה באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית ואם אינו חוזר בו הוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא וזהו – "כי אני הכבדתי את לבו" (שמות רבה).

גאולת הנפש

יהודי, אסור לו לשכוח את יציאת מצרים. "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (יג, ג). ולא רק לזכור, ממש לחיות את זה, זה ציווי: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". למה זה כל כך חשוב?

כי יציאת מצרים זה לא רק יציאה לחירות מהשעבוד הגשמי.  יציאת מצרים היא בעיקר גאולת הנפש. זו יציאה משעבוד של הטבע אל  תוך האמונה הטהורה שאין עוד מלבדו. מה זה אדם? רק מי שיש לו דעת לידע ולהבחין שיש אדון ומנהיג מושל ומשגיח שמאיתו הכל.

כל רגע שאדם לא זוכר שאין עוד מלבדו, הוא נמצא בעצבות. או שהוא נמצא בגאווה. אם מצליח לו, זה גאוה. אם לא מצליח לו, אז הוא ביאוש. עד היום האחרון האדם צריך ללמוד את העניין הזה שאין עוד מלבדו. כי אנחנו לא באמת יודעים. כי ברגע שיש לנו איזה עצבות, איזה כעס, איזה דאגה, כשאנחנו חושבים שמגיע לנו משהו וזה לא אכן נעשה, כל פעם שאדם רואה שקורה לו משהו לא טוב, זה סימן שיש לו בעיה עם האין עוד מלבדו, זה עוד לא ברור לו במאה אחוזים.

מהרגע שהילד נולד אומרים לו את זה, מספרים לו את זה, שחוץ מהקב"ה אין שום דבר בעולם. הוא לומד להגיד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הוא לומד, וההורים שלו לומדים יחד איתו שכל מה מה שקורה לו בחיים, הן הדברים הטובים והן הדברים הפחות הטובים אם כי בעצם הכל טוב, אצל הקב"ה הכל זה טוב, אבל מה שנראה לנו טוב יותר  ומה שנראה לנו טוב פחות ומה שאנחנו לא מבינים שזה טוב, הכל מאת ה' כי אין עוד מלבדו.

אדם יכול להתלונן שנים על אשתו, לחשוב שאשתו מאד גרועה, או להתלונן על איזה רבה בחיידר, או על שכן שלא אומר לו שלום, או על איזה ילד שמקצר לו את החיים, והוא בטוח שהצרה היא בגלל הדבר הזה והזה ואחר כך הוא פתאום מגיע לאיזה השגה, לאיזו הבנה, הוא קולט שהצרה נמצאת בתוכו. כי אם היה מסתכל אחרת על החיים, אז פתאום הכל היה נראה לו אחרת. וזה בכלל לא האשה וזה ולא השכן ולא הילדים. הכל זה הדעת. דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית. הדעת זה ההסתכלות הנכונה על הדברים. שהכל זה ה', שאין עוד מלבדו.

כל מה שאנחנו מבקשים וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה, ומהי? החונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. יש רק דעת אחת בעולם הזה, והיא לדעת את ה'. להאמין בה'. לחיות את מציאות ה'. אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים זה הכל לטובה, הוא לא צריך להתרגש משום בעיה. קרה לי איזה משהו, זה לטובה, זה כפרת עוונות.

פרעה הוא אחד האנשים שקיבל הכי הרבה רמזים בעולם מה ה' רוצה ממנו, ואף על פי כן הוא לא הבין.

הבעיה היא שלכל אחד מאתנו יש את ה'פרעה' הקטן הזה בתוך הלב שמכניס בו את הישות, את הגאווה, הוא מחפש כבוד, הוא שוכח שהכל זה מה' יתברך. פרעה הלך עם הישות הזו עד הסוף, הוא טען שהוא בעצמו הבורא, "לי יאורי ואני עשיתני", זאת אומרת שאני בראתי את עצמי... אנחנו חייבים לבטל את קליפת פרעה הזו שמתלבשת בכל אחד מאתנו, צריך להחזיר את הכבוד לה', לזכור שהכל זה ממנו יתברך, כל ההצלחות וגם כל הכשלונות. אז לא תהיה גאווה ולא תהיה עצבות.

העולם בנוי מעליות וירידות. לכל אדם בעולם יש עליות וירידות. כשאדם נמצא בעליה הוא בתוך אור, הוא רואה את הדרך בבהירות, כל דבר שהוא עושה בעבודת ה' מאיר לו והוא מוצא טעם ויופי בחיים. ולהיפך כשמגיעים ימים של ירידה, שאז האדם נמצא בחושך, הוא לא רואה את הדרך, כמעט שום דבר לא מצליח לו ונדמה לו שה' מרחיק אותו. יצר הרע מתגבר אז להפיל את האדם לעצבות, להרגשה שהוא לא שווה כלום ומה שצריך אז יותר מכל זה אמונה שלמה שהחושך הזה ייגמר עוד מעט ויחזרו הימים הטובים. כי ככה ברא הקב"ה את עולמו. ויהיה ערב ויהיה בוקר.

העולם הזה בנוי מנסיונות. כל אדם עובר נסיונות בחיים שלו, אם במציאת זיווג, אם בפרנסה, אם בבנים, אם בשלום בית, אם בבריאות, כל מיני סוגים של נסיונות. ורק אמונה עם אפשר להחזיק מעמד בכל מה שעובר. תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד. תאמין שהוא עושה איתך את הטוב ביותר. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה. זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לתיקון שלה.

ברגעים הכי קשים, בחושך הכי גדול, תזכור שה' איתך. הוא יודע מה עובר עליך, הוא חי את הצער שלך. "בוא אל פרעה" אומר הקב"ה למשה. למה בוא? למה לא לך אל פרעה? בוא, אני ואתה נלך ביחד. אין לך מה לפחד ממנו. אני בא איתך. השם תמיד איתנו. אנחנו אף פעם לא לבד.

זה התענוג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בשיא החושך אבל אני יודע שאתה נמצא. אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה.

הרבה אמונה היה צריך כדי לצאת ממצרים. הרי עוד לא הכירו את ה', אפילו לא ידעו מה שמו. אהיה אשר אהיה, זה השם שלי כרגע ואתם צריכים להאמין בי, לעזוב הכל וללכת אחרי. כולם הולכים אחרי פסילים ואלילים, אתם תלכו אחרי.

הקב"ה שלח להם התנוצצות כזו גדולה, כדי שיהיה להם את הרצון לעזוב הכל ולהימלט. אין זמן להכנות, "וגם צידה לא עשו להם " (יב,לט) ממצרים בורחים, אין זמן לחשוב, לדאוג מה יהיה, אם מתחילים לחשוב אפשר להישאר שם ח"ו. זה מה שקורה בעצם לכל בעל תשובה, שקיבל הזדמנות בלתי חוזרת, שלחו לו אור גדול לרגע אחד. פתאום הוא מרגיש שאיזה כוח עליון לוקח אותו ביד ומוליך אותו, כזה אור אלוקי שזה בכלל לא דרך שכל של בן אדם, מאיר לו את הנשמה , גורם לו לרצות לעזוב את הכל ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, שהוא בכלל לא מכיר. והוא מתחיל לרוץ אחרי האור הזה, עזב הכל מאחוריו, כי לא כל יום השם יתברך שולח לאדם התנוצצות כזו. ברגעים האלה, כששולחים לאדם אור כזה גדול, הוא זוכה להכרה שאין עוד מלבדו, שיש רק ה' בעולם. ואחר כך לוקחים לו את זה והוא כל החיים נאבק כדי שזה ייהפך להיות חלק ממנו. כמו שבמתן תורה ראו עם ישראל הקב"ה, ראו שאין עוד מלבדו, אבל רק לאותו רגע.

אדם כל שניה יש לו תקלה, יש לו תקרית בחיים, כל שניה  יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח.

זה כזה נסיון עצום! הוא צריך כזו אמונה! עד כדי כך שרבי עקיבא היה צריך עשרים ושתים שנה ללמוד מרבו, נחום איש גמזו, את האמונה הזאת, שה' עושה רק טוב. אם אדם אומר על כל דבר גם זו לטובה, הוא יצא מכל היסורים, הוא יראה ניסים ונפלאות.

יהודי מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא תמיד שר, מה שה' עושה זה טוב, ה' איתנו תמיד, ה' הולך איתנו, ה' לא עוזב אותנו אף פעם. יהודי שלא מאבד את האמונה אף רגע, ושמח בכל מצב בחיים, הוא ניצול מכל הצרות.

אנחנו רגילים כשיש חסרון, ונתמלא החסרון, אז אומרים תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל.

ככל שנתחזק בבן אדם לחברו, כך יתחזק החבור שלנו אל השם. התורה הקדושה מביאה בפרשת השבוע את המצווה הראשונה שנתן הקב"ה לעם ישראל, קידוש החודש. מחפשים את הנקודה הקטנה קטנה של הלבנה החדשה וכשמוצאים אומרים בית דין: מקודש מקודש. כשאתה לא מוצא בחברך שום דבר טוב, תמשיך לחפש. עד שבסוף תמצא. כמו משה רבנו שחיפש את נקודת האור של הלבנה החדשה ולא מצא, ובא הקב"ה ועזר ואמר לו: אתה רואה את הנקודה הקטנה הזו שבקושי רואים אותה? כזה ראה וקדש. כמה שהיא קטנה היא גדולה, היא נפלאה, תקדש אותה כי היא תפרח ותגדל עד שתהפוך לאור גדול.

הרבה יותר קל לנו לפסול, לראות את החסרונות, להתרחק מאנשים מסויימים מאשר למצוא בהם משהו טוב. צריך להתאמץ, כמו שמשה רבינו התאמץ וכשמתאמצים הקב"ה עוזר ומוצאים. נקודה טובה זה מושג אדיר. זוהי עבודת קודש לזהות את הטוב שבשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים הגדולים עוסקים בעבודה הזו תמיד. ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה. אין דבר כזה שאדם הוא כולו רע. כל יהודי יש לו נשמה קדושה, כל יהודי הוא יצור אלוקי.

גם על הקב"ה אנחנו צריכים להסתכל בעין טובה. אנחנו יותר מדי עצובים, ולא מרוצים, וקיפחו אותנו, ולא קיבלו אותנו, לשני זה לא קרה לי זה קרה, לשכן הולך מצויין ומה יהיה איתי, אנחנו שוכחים שיש מישהו מלמעלה שמנהל פה את הכל וכל פעם שאנחנו מתלוננים, וכועסים, ומרגישים מקופחים, זה כאילו אנחנו אומרים להקב"ה: אתה לא מנהל בסדר את העולם ח"ו. ככל שמתקרבים אל ההשגה שאין עוד מלבדו, שהכל מאתו יתברך והכל טובה, גם הבזיונות, החיים הופכים להיות הרבה יותר שמחים . כמו בסיפור הבא:

השוויגער

"אני, חברים יקרים, הולך לשבור את התזה בדבר החמות המפריעה והמנדנדת. רישמו לפניכם, החמות שלי תהיה נופת צופים שופעת נתינה חן וחסד,  ומרבה שלום כתלמיד חכם ממש".

הדובר הוא לא אחר מאשר יששכר בוימלין, בחור בישיבה ירושלמית גבוהה, שעקב אחרי התנהלות כמה מחבריו הנשואים, וגילה שלא מעט בעיות של שלום בית מקורן, איך לא, בחמות. יששכר בן ה 24 הוא כבר מקשישי הישיבה. רשימת הפגישות והנסיונות הלכה והתארכה, ויששכר כבר התחיל להאמין שיסיים את חייו רווק מזדקן וחסר סיכוי. עוד שנה נמוגה והנה מגיעה הצעה. מדובר בגננת, קצת מעוכבת אבל לא באשמתה.

יששכר לא רצה לשאול מי או מה עיכב את הגננת רוזה חנה מחנובסקי בת ה 27 מלהינשא עד כה, וגם העובדה שהיא גדולה ממנו כמעט בשנתיים כבר לא הפחידה אותו. הוא נכנס לפגישה בלי דעות מוקדמות. יותר הקשיב מאשר השמיע. אחר כך גם השמיע. היה נראה שסוגרים. אלא שלפני תום הפגישה, הבחין יששכר במין מתח עקמומי על פניה של כלתו לעתיד, עננה  קטנטונת של דאגה. הוא שאל: "רוזה חנה משהו מעיק עליך. את לא חייבת לספר... אני כבר החלטתי...". "אמא שלי יששכר, אמא שלי אשה לא קלה..." לחשה. "זה מה שרציתי שתדע...". הוא הנהן בהבנה ושקע במחשבה. "הו, הו, דומני שההכרזה הילדותית שלי שאני הולך לשבור את התזה של השוויגער האופיינית, הולכת להתנפץ על סלע המציאות... הוריו, רופא העיניים ד"ר בוימלין ואמו היועצת החינוכית הוותיקה אביגיל, ברכו על השידוך. הוורט היה שמח במיוחד, והחותנת הלוא היא השויגער המהוללה לאה מחנובסקי היתה ידדותית להפליא, ושום רמז לא ביקש להעיד על איזשהו עתיד בעייתי. היתה חתונה  מפוארת. השבע  ברוכע'ס עברו חלק ולעניין, ושם סימן מסוכן לא הגיע מהכיוון של השוויגער.

צלצול טלפון. 10 בבוקר. רוזה חנה מרימה "בוקר טוב, "רוזהל'ה זו אמא, את נשמעת לי קצת עייפה, מה כואב לך?". "הכל בסדר אמא", ניסתה חנה להרגיעה. "תראי מיידע'לה אני לא רוצה להתערב... ואת מכירה את אבא שלך הוא לא טיפוס שמגלה עניין, ולכן אני לוקחת אחריות...". "הנה זה בא", "היא שוב לוקחת אחריות. מעניין באיזה נושא מדובר עכשיו, רק שזה לא יהיה קשור ביששכר..." ביומן הפרטי שלה היתה גנוזה רשימת חתנים שלא הגיעו לקו הגמר, עקב לקיחת האחריות של האם האחראית. "תקשיבי מתוקה, פגשתי לפני חצי שעה את אשתו של הראש כולל הגברת נחמה קמינסקי, והיא סיפרה לי שיששכר שלך מאחר להגיע לכולל ושבעלה לא רואה זאת בעין יפה. אני חייבת לגלות את אוזנך, כדי שהמצב לא ידרדר. רצינו בן תורה, קיבלנו בן תורה, רק שלא נגלה שהוא בעצם בעלעבוס. פיקחי עין רוזהל'ה". כך מחנובסקי. גם אתם שמים – לב שזה מתחיל...?!

ברשותכם נעביר את עדשת הסיפור למעונם של ד"ר גד בוימלין והגברת אביגיל, המחותנים. הבית החדש של יששכר שלהם גרם להם קורת רוח רבה. אתה שומע גדי " אני מאד מרוצה מהיחס של המחותנת שלנו לאה מחנובסקי ליששכר. עושה רושם שהיא אשה גדולה, שתדחוף את הזוג קדימה. היא מכירה חצי עיר ויש לה מהלכים בכל פינה. היא ממש מוצאת חן בעיני.." ד"ר בוימלין רופא עיניים במקצועו אך טיפוס חד חיישנים, לא הגיב. עיניו כנראה ראו, מה שרעייתו לא חלמה לראות. ממשיכים. בערב, כשחזר יששכר מן הכולל, מבט חמוץ נמרח על פניה של רוזה חנה. "למה אתה מאחר להגיע לכולל זה היום השלישי". שאלה "העזר" ששידרה שידורי "כנגדו" . יששכר חש סחרחורת קלה והתיישב. "מאחר לכולל? מנין המידע המודיעיני המסווג הזה...?" מילמל. היא שתקה, אבל  הוא התחיל להבין. ומכאן קוראים יקרים, נפרץ הסכר, יופי יופי נפרץ.

אך בטרם נעסוק בכך, נחזור למשפחת בוימלין. שעת ערב , אביגיל עסוקה בלימוד חומר חשוב הקשור במקצועה כיועצת חינוכית. לפתע היא חשה ברע. עיגולים שחורים סביב לעיניים, "גדי , אני מתמוטטת". אמבולנס. החייאה. מחלקת בטיפול נמרץ. ניתוח בן ארבע שעות. רופא עיניים ד"ר בוימלין ובנו יחידו יששכר ממתינים במסדרון וקוראים תהילים. בשתיים לפנות בוקר יוצא ד"ר ארתור מיגדלי ומבט מודאג מדשדש מעיניו העייפות "המחלה פגעה באיברים פנימיים. נבצע סידרת בדיקות ונחליט מה בהמשך. אני רואה שאתם אנשים חרדים, צריך הרבה להתפלל". יששכר חיבק את אבא וניסה לעודדו. "לאמא יש הרבה זכויות. "הזוג בוימלין נכנס לעידן חדש. טיפולים, זריקות, השתלות, וכל מה שכרוך בחיים המלווים בחרדה מפני הבאות, הנה כי כן, למרות הכל ועל אף הכל, המחותנת, החמות, לאה מחנובסקי חוץ מביקור מאולץ אחד או שניים, היתה עסוקה בשלה. התחלנו עם ראש הכולל הרב קמינסקי. מחנובסקי לא הירפתה והשיגה – דרך רעייתו – את גליון הנוכחות שלו, ואת ציוני מבחניו הבינוניים. היא כמובן דאגה להאביס את  ביתה במידע העסיסי הזה, שבעלה הוא לא יותר מאשר אברך עצלן ולא רציני. "אינני מבינה, מדוע הוא מקבל ציונים בינוניים 75,70 חסר לו זמן? רוזה'לה תתחילי לקחת אותו בידיים, פן יהיה מאוחר!!!".

הפרק השני, הוא פרק המתנות.

"מה הוא לא קנה לך מתנה רצינית לסוכות? רק בושם ב 80 שקל? אני לא מאמינה... הוא לא רק עצלן הוא גם קמצן. מה הוא לא יודע שזו המצווה בשולחן ערוך לקנות מתנה ראוייה לאשה במועדים. התעלקה המחנובסקי . "אמא, אל תשכחי, הוא אברך", ניסתה לגונן הכלה הרעייה. "אברך, אברך, אבל גם אברכים לא פטורים מלכבד את נשותיהם.

הפרק השלישי הוא פרק הכבוד. "רוזהל'ה, יששכר שלך לא עושה כבוד לאבא. שמת לב שבשבת הוא ישב על השולחן, בקושי זימזם מזמורון קטן, לא אמר דבר תורה, ברך ברכת המזון ונמלט לישון?! איפה הכבוד לשווער? אבא שלך יהודי שעמל קשה לפרנסתו, כל חייו חלם על חתן בן תורה, שמדבר דברי תורה, וורט קטן, שמוכלום. זה בן ישיבה???" טפטופי הארס החלו לפעפע בנפשה של רוזה – חנה, והרהורי חרטה החלו ממלאים אט אט את ליבה. "אולי באמת יששכר הוא קמצן עצלן ולא יוצלח, ואמא שלי באמת צודקת". שבוע אחר כך נותק זרם החשמל. יששכר לא שילם. כלתה פרוטה מן הכיס."הוא לא מפרנס הבעל שלך... כמה עצוב." התריסה השוויגער. יששכר החל לאבד גובה ועשתונות. הוא לא הגיב אמנם, בלע עלבונות מאשתו, שתה את כוס התרעלה ממחנובסקי הבלתי נלאיית... וכמעט התפוצץ. ראש הכולל הודיע לו שיחפש כולל אחר לזמן הבא... הוא לא רצה לספר ליששכר שחייו וחיי רעיתו הפכו לגיהנום, עקב ההתקשרויות הבלתי פוסקות של החמות... "כאן לא המקום שלך יששכר... פה זה מקום של מצוינים, פחות מציון 9 במבחן בקיאות, לא אצלנו... תבין אותי". בעל המכולת אהרלה בן טובים זרק לעברו  "למה את המשגע את מחנובסקי, היא ממש סובלת ממך", עוד דקירה. אך הבזיון הגדול והמצמרר הוא ספג למחרת, בערב שבת.

יששכר יצא מן הבית מדוכדכך עם סל קניות ופגש בחדר המדרגות את מחנובסקי. הוא אזר אומץ ואמר לה "תראי להן הובלת אותנו, הבית שלנו הולך ונהרס, הבת שלך משדרת לי שחיי הנישואין שלנו לקראת סיומן. תפסיקי! לא חלמתי שאקבל חמות כמוך". הו, הו, רק זה היה חסר לו, לאה מחנובסקי יצאה מכלל שליטה ושפכה עליו הכל מכל כל. ללא מעצורים. עיני ואוזני עשרות השכנות בשעת בוקר הומה זו היו דבוקות למחזה, שלא היה אלא בזיון ענק בשידור חי.

יששכר נמלט מן המקום בריצה מהירה אבל וחפוי ראש נבוך עד בהונותיו, ונודד הרחק הרחק, אל מקום צלול וזך שהבזיונות והדאגות לא מגיעים לשם. הוא צועד לאיטו על המדרכות הצרות. בית כנסת "שארית יוסף". קבוצה של כמניין קשישים שבוודאי חצו את גיל השמונים, רכונים על גמרות. בראש השולחן יהודי זקן אף הוא, עיניו משדרות חוכמה ונעימות. יששכר התיישב צנוף בפינה ליד המטבחון, מנסה להסתתר ולהיבלע, אך כורה אוזן, צמא למים צוננים על נפשו העייפה. "נו קינדרס סיימנו היום את הדף, אבל בלי שטיקעל מוסר איך אפשר להיכנס לשבת. אז ככה: לפני חמישים שנה, שנת תש"ח,  ירושלים היתה נצורה, הירדנים הפגיזו ללא רחמים, גרנו בגאולה, ואחת מהשכנות שלנו נטרפה עליה דעתה. בטרופה היתה צורחת על כל  הלך מזדמן ומקללת ומנאצת אותו, מילים איומות. יום אחד החלטנו כמה צעירים למנוע ממנה את הכניסה למקלט. אך בלי דעת תורה אסור. בירידה למקלט הבחנו באדמו"ר ר' גדליה משה מזוויעהל, בנו של רבי שלמה זצ"ל ושאלנו אותו. "האדמו"ר משה גדליה עצם עיניו ופקחן. 'אינני יודע מה לומר, רק אספר  לכם מקרה שהתרחש עם אבי, האדמו"ר  רבי שלמה זצ"ל. בימי נעוריי חלתה אחת מאחיותי וגססה למוות. הרופאים אמרו נואש. פרש אבי לחדרו, עשה את חשבון נפשו, והגיע למסקנה כי התרופה היעילה להצלת בתו, היא ספיגת בזיונות ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים. אך מהיכן יימצא אותו יהודי שיהין לבזות אדמו"ר קדוש כמו אבא? אבא נועץ עם מנהל המוסדות דאז, שהשכיר חנויות של המוסדות וסיפר לו שישנה שוכרת אחת שלא שילמה את השכירות למעלה משנה. אבא מיהר לביתה נקש על הדלת, ודרש במפגיע את הכסף. הוא דיבר בקשיחות ובנחרצות, בניגוד גמור לאופיו הלבבי. האשה נדמה, ואבא המשיך לתבוע את החוב. עד שזו יצא מכליה והחלה לזעוק לעברו "בושה וחרפה, אתה אדמו"ר? זה לב של אדמו"ר? רק רשעים מנהיגים כך את עדתם". תלמידיו נזעקו למקום וביקשו להסותה, אך אבא סימן להם לא להתערב. עוברים ושבים לא  האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם. האדמו"ר הנערץ מתבזה לעיני כל, נעלב ואינו מעליב". ואחותי הבריאה. כששאלו חסידיו מאי האי? השיבם: "בזיון הוא תרופה, לא סתם תרופה, אלא המעולה שבתרופות לכל הצרות והמחלות".

יששכר המתין עד שיצא האחרון, וניגש לארון הקודש. הוא אחז בפרוכת ובכה... "רבונו של עולם חצי שנה של בזיונות, והיום שלחת לי את הבזיון הנורא מכולם, אבל עכשיו אני מבין שזו תרופה. אנא אבא שבשמים, קח את התרופה הזו ותן אותה לאמא שלי. אני לא אגיב למחנובסקי, אני סולח לה, ומקבל עלי את הבזיון ב-א-ה-ב-ה".

כשסיים יששכר את הקניות הוא התפנה להתקשר לחמותו. "חמותי החשובה... במחשבה שניה כל מה שטענת כלפי הוא אמת לאמיתה. עלי לשפר את דרכי. אני מבקש את סליחתך". "סלחתי", הפטירה מחנובסקי  "אבל קח את עצמך בידיים". יששכר אכן עשה מאמץ למסור את נפשו על לימור התורה, אגר פרוטה לפרוטה כדי לקנות בחגים מתנה ראויה לרעייתו, ומאז ועד היום לא ניתקו לו את החשמל. מחנובסקי רשמה את השיפור הזה לזכותה, כמובן. גב' אביגיל בוימלין החלימה ברוך השם. יששכר כיום ר"מ בישיבה גבוהה והוא נוהג לייעץ לתלמידיו הבוגרים "אל תכריזו הכרזות של רהב, נא להקטין ציפיות. ואם מגיעים בזיונות, תשמחו. זו תרופה. האמינו לי אני יודע על מה אני מדבר"

(מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

רבונו של עולם

היום אתה אבאל'ה . עוד לפני רבונו של עולם. אבא שאני אוהב, אבא שמקשיב לי. אבא שאם אני רק מצליח להתחבר אליו, אני מתגבר על כל העצבויות, אני מתמלא שמחה, אבא שהוא פלא פלאים.

כי איך אפשר להבין את זה שרק לפני רגע הייתי לא שמח, קצת מודאג, קצת מיואש מהזמן הזה שעובר ואני כמעט לא זז, לא משתנה, אפילו נסוג, ואני סוגר את ספרים, והופך את הדפים של אור האמונה, עוצם את העיניים ומתחיל להתנועע על כסא ולדבר איתך.

ולבקש ממך שתמלא אותי.

כי אין מה שימלא אותי, רק אתה אבא, רק הקשר אליך, כי כל השאר זה שקר, זה דמיון, ופתאום זה קורה לי, ובאורח פלא אתה מזרים לי לדם שמחה, ואהבה, ואני אפילו מתחיל לרקוד ולקפוץ במחשבה, ולא מאמין שדבר כזה יכול לקרות לי.

אין לי מילים אבא. אתה גדול מהכל. גדול מהחיים. אתה זה החיים. איזה תענוג זה להיות מחובר אליך, להרגיש אותך בלב. כמה טוב לי כשזה קורה, אבל למה זה לא נשאר? למה אני שוב ושוב מתבלבל מהשקרים והדמיונות של העולם הזה?!

אבאל'ה, בבקשה, די, רוצה לחיות איתך לנצח, יד ביד, בלי הפסקה, לחבק ולנשק אותך בלי סוף ולהגיד לך תודה על המתנה הזו, מתנה הכי גדולה שאדם יכול לקבל בחיים.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי