chiddush logo

פרשת השבוע ויקהל

נכתב על ידי אלון, 25/2/2019

 "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (לה, א)

מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה "ויקהל" אלא זאת בלבד. למה דווקא פרשה זאת נאמרה בהקהל? זה כנגד זה. בפרשה הקודמת מצאנו התקהלות לא טובה, "ויקהל העם על אהרון" שנאמר בחטא הידוע, בחטא העגל. התיקון הוא התקהלות לשם שמים. "אמר לו הקב"ה למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת" (מדרש הגדול)

"אם  היו ישראל באחדות גמורה מיד היו ניגאלים"

ראה משה רבינו שעתיד בית המקדש להיחרב בעוון שינאת חינם, לפיכך הקדים "ויקהל" להקמת המשכן, רמז להם ש"ויקהל", האחדות והשלום, הם תנאי ראשון למעשה המשכן.

אהבה ושלום ואחדות, זה היהדות. אי אפשר ואהבת את ה' אלוקיך בלי ואהבת לרעך כמוך, אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. הבעיה שלנו שזה החלק הכי קשה. לקיים מצוות בין אדם למקום זה יותר קל.  זה אפילו תענוג. אבל לראות את ההצלחה של השני ולשמוח, או לסלוח לזה שפגע בנו הרבה יותר קשה. אבל זה בדיוק מה שהשם רוצה מאיתנו. וזה אפשר רק עם אמונה.

 

ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. אנחנו חיים היום בתוך מעגלים, כל אחד והקהילה שלו, החסידות שלו, החוג שלו, כולם מכירים את המילה אנ"ש, אנשי שלומינו, מילה כ"כ שימושית, משפחתית, חמה, ידידותית, המעידה על אחדות בין יראי ה'. אבל אסור לנו להתעלם מכל ישראל האחרים מאחר והם לא מאנ"ש. צריך להאיר פנים לכולם, לעשות חסד עם כולם, לא כמו החסידה שנקראת חסידה מאחר ועושה חסד עם חברותיה ושואלים חז"ל, אם כך למה היא טמאה, אם היא עושה חסד ראוי שתיהיה טהורה ומתרצים שעושה חסד רק עם חברותיה. צריך לעשות חסד עם כולם, ולאהוב את כולם, ולחשוב טוב על כולם וגם אם אנחנו עסוקים כרגע במעגל המצומצם שלנו, צריך לזכור שזה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד, כשכולם יהיו ביחד.

 

יש הרבה רגעים בחיים שאנחנו רוצים להיות בשקט, עם עצמנו, לא לראות אף אחד. זה טבעי אבל זה לא אמיתי. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. נכון שבמצבים מסויימים זה נכון. כמו שאמר קוהלת שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך להיות עם עצמו בלי שאף אחד יראה אותו. אבל אסור לקבע את המציאות הזאת כי כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל.

אהבה ושלום ואחדות זה היהדות! מה זה להסתכל בעיניים רעות על השני? מה זה הקנאה הזו שממש סובלים שהשני מצליח? תורה אפשר לקבל רק מתוך אהבה ואחדות. הסוד של מתן תורה היה שנתקבצו שישים ריבוא מישראל יחד באהבה ובשלום, בלב אחד כאיש אחד. היחיד הזה זה כוח עצום. "כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ותגענה עד כסא הכבוד" (רבי ישראל מקז'ניץ).

אין לנו את הפריוולגיה לא לאהוב את השני.  צריך להשקיע בזה את כל  המאמצים. הקב"ה הוא אבא של כולם וברגע שלא מקבלים איזה נשמה, יש לנו בעיה עם הקב"ה.

זה דבר כזה מינימאלי, פשוט, קיומי, בכלל לא צריך להגיד כל כך הרבה דברי תורה על זה. זה דבר מאד פשוט אבל כמה שהוא פשוט הוא עדיין מאד קשה. עדיין בגללו אנחנו נמצאים בגלות. אהבת חברים היא בגבול מסויים, בתנאים מסויימים, עד שנוגעים בצפורן של הבן אדם. עם כל התורה שיש לנו, אנחנו לא מצליחים לקיים כל מה שאתה שונא, אל תעשה לשני. כל כך הרבה דברים אנחנו לא אוהבים שעושים לנו ואנחנו לא נזהרים לא לעשות אותם לאחרים.

 

ללכת בדרך ה' באמת זה רק על ידי אהבת חברים. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשלם. בכל אחד יש משהו, שאין בשני בשום אופן. כדי למלא את השליחות שלו בעולם, צריך אדם לרכז את כל כוחות הנפש שלו אך יותר מכל דבר אחר הוא צריך לדעת שהוא לא יכול לעשות את זה לבד. צריך להיות ביחד ולדעת שיש בשני נקודה שבי היא לא קיימת. אני אולי הכי מוצלח בעולם, אבל אין בי את זה. ואני צריך את הנקודה הזו.

אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. התורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (לז,ט). אתה לא יכול להגיע למעלה, אל ה', אם אתה לא מסתכל על האחים שלך.

האחדות יקרה מפז היא, גדולה מכל עניין ומכל דבר, היא שורש כל הברכה של ישראל. אסור לעורר מחלוקת בישראל משום סיבה ועניין. צריך להרבות אהבה וסליחה וסבלנות איש לאחיו ואיש לקרובו ואיש לאשתו וילדיו שכניו ומכריו ולכל איש ישראל. צריך לדעת שכל שורש הברכה בעסקיו ובדרגתו הרוחנית והחומרית של האדם תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש.

יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מעם ישראל, לא מספיק מה שהוא עושה כדי להתקרב אל ה', הוא צריך להבין שה' מחכה לכולם שיתקרבו אליו, בלי זה לא תבוא הגאולה. לכן, מה שקורה לשני זה לא רק ענין שלו, זה גם ענין שלי.

 

אם אדם לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של השני זו הבעיה שלו ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב. הקב"ה לא מביא את משיח צדקנו עד שכולם יחזרו בתשובה, עד שכולם יהיו עם אחד. צריך לצאת מהנקודה של האנוכיות אל ההסתכלות הרחבה יותר, יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים למשהו יותר גדול, מתייחסים לכולם, נותנים להם חיוכים ואהבה, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, הכל כדי להגדיל את כבוד השם בעולם. "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים" (שבת קנא)  כמה אנחנו מתחננים לרחמי שמים, שהילדים יהיו בסדר, שתהיה להם בריאות, שהקב"ה יתן להם פרנסה, רצים לצדיקים ומבקשים ברכות ועושים כל מיני פעולות לעורר רחמי שמים. והתורה הקדושה אומרת: בוא, תתחיל לרחם על הבריות, תתחיל לעשות חסדים, וירחמו עליך מן השמים.

 

"באחד מערבי השבתות, בין קבלת שבת למעריב, נטפל להרב שך זצ"ל יהודי זקן מעולי רוסיה והחל להשמיע בפניו סקירה מקיפה של אירועי השבוע בארץ ובעולם. הרב שך באורך רוח עצום נענע לו בראשו כמי שמתעניין בשמועותיו. הדבר היה לפלא בעיני יושבי בית הכנסת. שכן הרב שך היה ידוע כמי שכל מציאותו והוויתו רק סביב לימוד הגמרא וכי יקר לו מפז כל רגע שיכול לשאת ולתת בדברי תורה עם חכמי בית הכנסת. משנמשכה התופעה והפכה למרבה המבוכה לקבע, ניגש להרב שך אחד מיושבי כותל המזרח ותמה בפניו כיצד יכול לסבול את כל סאת השמועות ודברי הבטלה של אותו זקן. מדוע לא יביע בפניו חוסר התענינות כדי להניא אותו מהמשך ההטרדה? נענה הרב שך ואמר: היהודי הזה חי  כל השבוע בשביל שעה קלה של קורת רוח זו, שהוא בא ומספר ויש מי ששומע לו, האם אקח ממנו את כל חיותו?...

 

"את אחי אני מבקש". צריך לבקש שנזכה לראות את היופי של השני, זה יביא שלום ואהבה ביננו וזה מה שהקב"ה רוצה יותר מכל דבר אחר. "ומה אני מבקש מכם? שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה" (תנא דבי אליהו).

אם רוצים את ה', צריך לאהוב אחד את השני. אין דבר כזה "ואהבת את ה' אלוקיך" בלי "ואהבת לרעך כמוך". תחייך, אל תחשוב, שהוא יחייך אז אני אחייך אליו. תקדים אותו. אתה לא יודע כמה בני אדם אתה ממש מחיה כשאתה הולך עם פנים מחייכות וההיפך ח"ו. נתנו לך פנים שתחייך לאנשים סביבך. אתה יודע מה שכל אחד עובר? הוא יראה חיוך אז מה זה יעשה לו? אנשים שומעים מילה טובה, הם נהפכים ברגע אחד למשהו אחר, שונאים הופכים לאוהבים, זה שהיה קצת רשע בעיני, עם מילה טובה הוא נהיה פתאום כזה טוב.

ואהבת לרעך כמוך זה מצווה. אתה לא יכול להתחיל להתפלל בלי להגיד את זה לפני התפילה. ואהבת לרעך כמוך זה קודם כל בבית.

מה זה בית? מקום שחיים בו בשביל השני ומה זה צדיק? מי שמקיים כל רגע ורגע: "אתה לפני". כמו בסיפור הבא:

מתנת חתונה בת עשר שנים

סיפורי מתחיל לפני כמעט עשר שנים,  אז התחילה עונת השידוכים בביתנו. אנחנו שמונה ילדים, בן בכור ואחריו רק בנות. אחי היה הנסיך בבית, תמיד דאגנו לו לבגדים מגוהצים ומסודרים לישיבה, אמי הייתה טורחת ומכינה לו עוגות ועוגיות שהוא אוהב כדי שיסע מצויד לישיבה, וכשהוא היה מגיע לשבת חופשה זה היה כמעט יום חג. הבית היה על גלגלים, אמי הייתה עסוקה וחושבת מה עוד  ינעים את שהייתו של אחי בזמן הקצר שהוא  בבית. גם אנחנו שמחנו מאד בשובו הביתה. אני הייתי האחות שאחריו. הוא היה מתעניין מאד באחיותיו, בהוריו ובבית למרות  ואולי בגלל שהוא היה רוב הזמן מחוץ לו. הכל היה מקסים ונהדר עד שהוא הגיע לגיל עשרים. תמיד עקבתי בשקט אחר ההצעות שעלו ואין בשורות טובות בשטח. תמיד חיכיתי לראות כבר את האחת והיחידה שתיהיה גיסתי, הבנתי שזה לא הולך כל כך בקלות. והחלטתי להתפלל, אמנם התפללתי על זה תמיד כמו עלי ועל אחיותיי – גם על הקטנה שהיא קטנה מאד, אבל עכשיו החלטתי ממש להתפלל. אמרתי ארבעים יום פרק שירה ותהילים של אותו היום ושמירת הלשון ועוד... אך הישועה לא דפקה על דלת ביתנו.

 

הזמן עבר, אני התחלתי להתייאש, הוריי לא. אך הזמן המשיך לעבור ונהיה כבר מאוחר יותר, אחי הגיע לגיל עשרים ושתיים ואז הציעו לי שידוך. מיד אמרתי שאני לא מעוניינת עכשיו, כי אחי נמצא על הפרק. השדכן שהציע אמר להוריי שזה בחור שאין לו תחליף וכי הצד השני מאד מעוניינים להיפגש... הם כבר ביררו עלי. הוריי השתכנעו ואני ממש נלחצתי. ידעתי שאם השידוך הזה יצא אני פשוט מאד עוקפת את אחי. מעולם לא הרגשתי רע יותר מהמחשבה הזאת שאתחתן לפני אחי הגדול. מי שלא הרגיש את זה לא ממש מבין אותי. נפגשתי, הבחור נראה מתאים להשקפותיי ולתוכניותי, ודי מהר הגענו לרגע שהיה ברור לשנינו, אפשר להחליט על חתונה. אחי דיבר אתי בטלפון באותם ימים, אך לא העזתי לספר לו על השידוך. לא ידעתי איך הוא יגיב כשידע ופחדתי מאד מהימים הקרובים. הבנתי שהקשר שלי ושל אחי הולך להשתנות. עברתי ימים מלווים ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחתי אך מצד שני הבנתי שאני עוקפת את אחי הגדול, פשוט עוקפת , זה נשמע לי כמעט כמו לגנוב. המילה הזאת הדהדה לי ימים רבים גם אחרי האירוסין.

 

כשאחי שמע שאני הולכת להתארס, הוא התקשר אלי ואיחל לי בשמחה "מזל טוב". הוא נשמע לי אמיתי ודיבר מכל הלב. הוא בירך אותי הרבה ברכות ולא נשמע בדבריו שמץ של כעס או קנאה. לפחות נרגעתי קצת שהוא לא כועס עלי, כאבתי את המצב שנוצר בצורה כזו שהוא עבר ועובר כל כך הרבה בשידוכים, ואילו אני מתארסת עם הבחור הראשון שהוצע לי. ביום נישואיי התפללתי על אחי יותר מאשר על כל אחד אחר. לא יכולתי לשאת את המצב שאני עומדת כעת תחת חופה, ואחי הגדול אוחז באחת מכנפות הטלית שכיסתה אותנו כסגולה לזיווג בקרוב.

 

חלפו שנתיים. ההצעות הלכו ופתחו. הבחורות הטובות שבגילו התחתנו, וכבר הציעו לנו שידוכים עם דרישות שאנחנו צריכים להתפשר. לא הייתה ברירה. כשאחי הגיע לגיל עשרים וארבע הציעו לאחותי, שידוך וכאן הוריי לא חשבו להתעכב. השידוך היה מצוין מכל הבחינות. הבחור היה ממשפחה מיוחסת ומישיבה מצוינת ולמשפחה היו מינימום דרישות כספיות, מצב נדיר בדורנו. לאחר שנה וחצי אחותי השלישית התחתנה. לי היו כבר שני ילדים. לאחותי השנייה נולדו תאומים. הבית של הוריי התמלא בנכדים שמחים שאהבו מאד את הדוד שלהם. גם הוא אהב אותם מאד, ושביקר אצל הוריי הוא התעסק עם הילדים מהרגע שפגש אותם עד שהלך. אני הייתי מסתכלת עליו מהצד ומייחלת לרגע הזה שנראה גם את ילדיו ואשתו יושבים אתנו בשבתות ובאירועים משפחתיים. למרות שאחי היה אתנו – צוחק, מדבר ומספר בדיחות, מרים את הילדים על כתפיו ולוקח אותם לטיול אבל אני תמיד לא הרגשתי בנוח.

 

לא אלאה אתכם בכל השנים שעברנו – רק בקצרה. אחותי הרביעית התחתנה. ולאחר מכן החמישית והשישית, אחי היה כבר בן עשרים ותשע. למרות שתמיד ראיתי את השמחה והחיוך ששורים על פניו, תמיד ידעתי שזה כלפי חוץ. הוא צריך להיות עשוי מברזל או מפלדה בשביל לשמוח באמת לראות את אחיותיו הקטנות מתחתנות בזו אחר זו ויולדות ילדים, והוא רווק כמעט בן שלושים.

אנחנו קצת התייאשנו, אך אחי מעולם לא! היתה לו תמיד תקווה, תמיד הוא אמר שזה יגיע בזמנו ובעתו, ולכל אחד יש את הזמן שלו. ביום חתונת אחותי תפסו אותי נקיפות מצפון, ורגש האשם ניסר את לבי. הכל צף מולי, ראיתי את עצמי עומדת תחת החופה שלי ואת אחי עומד מולי, מסתכל עלי ועל בעלי, ואוחז בקצה הטלית שכיסתה אותנו. הבטתי באחי וניסיתי להרגיש מה הוא הרגיש באותו רגע. מישהי פה לוקחת לי את המקום. עכשיו תורי להתחתן – ומישהי עקפה אותי, אני בטוחה שגם אם הוא כזה בעל מידות הייתה לו איזו מחשבה כזו והוא עבר את זה שש פעמים! רגשות האשם הציפו אותי , והרגשתי רע מאד. שמחתי שילדיי ובעלי ישנו ושאני יכולה לחשוב בשקט. ואז פרצתי  בבכי אדיר, לא יכולתי לעצור אותו, כמו שלא יכולתי לדעת שהוא יגיע לפני דקה. הבכי שפרץ לי היה כה אדיר שאפילו נבהלתי מעצמי. זו הייתה ההתפרקות הראשונה שלי מזה שמונה שנים, בכיתי, ובכיתי, ובכיתי, והוצאתי הכל הכל, את כל רגשות האשמה, הציפיות, התקוות והאכזבות, פשוט הרגשתי מרוקנת את לבי ואת ראשי בבכי הזה. ואז התחלתי להתפלל, מתוך הבכי הגדול הזה התפללתי על אחי, במילים פשוטות ובלב קרוע ומורתח. שבוע לאחר מכן דיברתי עם אחי בטלפון, ואז הוא סיפר לי שיש הצעה טובה והיא מתקדמת.

 

הימים הבאים עברו עלי במתח נוראי, לא דיברתי עם אמי ואחיותיי כי אחי ביקש ממני לא לספר להם עד שתהיה החלטה מצדם לכאן או לכאן, ואני הרגשתי שאם אדבר אתם לא אוכל להתאפק מלספר או לפחות לרמוז, אז העדפתי לא לדבר בכלל... עבר עוד שבוע, אמי התקשרה אלי וסיפרה לי בצורה הכי מאופקת שאחי מתארס! למרות שהייתה לי הכנה שבוע קודם, הרגשתי שאני עומדת להתעלף. מעולם לא התרגשתי כך, ראיתי את ביתי חג לו מסביבי, את כל החפצים שמולי מתחילים לרקוד... התיישבתי על הכיסא הראשון שראיתי, איחלתי לאמי "מזל טוב" שקט, וניתקנו את השיחה.

 

הכרתי את כלתו של אחי בבית הוריי, היא בחורה מדהימה צדיקה וצנועה, מוכשרת מאד, עובדת במשרה מלאה מכובדת, ובניגוד לכל הצעותיו של אחי עד כה – אין לה שום מום או פגם, היא בריאה לחלוטין ואפילו קטנה ממנו בארבע שנים... ספרנו את הימים לחתונה – כל יום שעבר הרגשתי את המתח הולך ונכרך סביב צווארי, הייתי במתח נוראי, הרגשתי שאין לי כח לחכות לחתונה, רציתי שהיא תעבור כבר ובשלום. ההרגשה המוזרה והמטופשת לא עזבה אותי. ערב החתונה הגיע, בעלי לקח חופש מהכולל... אני לקחתי שישה ימים קודם, פשוט לא תפקדתי. יצאנו אל האולם, במשך כל הנסיעה הרגשתי מתח רב, רציתי כבר לראות שהכל עובר בצורה טובה. הכלה ישבה על כיסאה מאושרת וזורחת, אמי הזילה דמעות כמים, מדי פעם ראיתי דמעה או שתיים אצל אחותי, היה מובן שכולם מתרגשים היום... אך אני לא כלום, עיני יבשות לחלוטין, אני בוהה במתרחש כאילו אני צופה באיזה סרט, רגשותיי היו כבקיפאון! ואז הגיע הרגע הגדול שבו הגיע החתן וכיסה את פני כלתו... אחי פסע לאורך השטיח שמוביל אל הכלה, ידיו נתמכו באבי ובחמיו, הבטתי בפניו וראיתי דמעות בעיניו, מעולם לא ראיתי את אחי הגדול בוכה... ואז הוא הביט בי. ענינו נפגשנו וכאילו אמרו לי, זהו! הסיוט שלך נגמר! הרגשתי את דמי זורם בחמימות בכל גופי, את הדמעות מציפות את עיניי ופורצות להן בחופשיות. התחלתי לבכות בכי משחרר, כבשתי את פניי בשתי ידי, ובכיתי ובכיתי ובכיתי.. את התמונה שדמיינתי כל הזמן הזמן איך  אחי מכסה את פני כלתו בהינומה צחורה לא ראיתי. פניי היו כבושות ביידי ולא יכולתי לעצור את בכיי.

באחד מימי השבע ברכות מצאתי זמן לשוחח עם אחי, החתן. זה התחיל כשהוא הודה לי על המתנה שנתנו. אמרתי לו שאני מתביישת, כי שום מתנה בעולם לא תפצה אותו על הסבל שעבר, כשכולנו, כל אחיותיו עקפו אותו בזו אחר זו. הוא נראה המום "את נורמלית? הלא זו המתנה הכי גדולה שנתתן לי". הבטתי בו במבט מוזר: נו באמת מילא זה שחיפית על הכאב שלך אבל לומר שזו מתנה?" "תקשיבי טוב" אמר: "זה שהשידוך שלי התעכב זה משמים ואולי קצת באשמתי שבררתי יתר על המידה. לו הייתן מחכות לי אני חושב שלא הייתי עומד בלחץ האדיר של רגשי המצפון והאשם שהיו מצטברים לי כלפיכן. נסי לדמיין זאת כמה אחיות תקועות בגללי!!! אתן הייתן עושות זאת בגלל התחשבות בי אבל בתוך לבכן הייתן כועסות עלי גם אם רק בתת ההכרה ואני הייתי כועס על עצמי וחש רגשי אשמה על משפחה שלמה שהרסתי. היודעת את מה המתנה הגדולה שנתתן לי? גם התחתנתן ויצרתן משפחה גדולה ורחבה עם אחיינים מתוקים שאני  כל כך אוהב, אך גם הורדתן ממני את רגשי האשם הגדולים ולקחתן אותם לעצמכן. היש מתנה גדולה מזו?" אחרי השיחה החשובה הזו נסעתי לכותל המערבי וחשבתי איך הקב"ה מסובב כל דבר, משמח אנשים ומושיע אותם. הודיתי לה' וקראתי את "נשמת כל חי": זה היה רגע מדהים, לומר את המילים "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, אין אנחנו מספיקים להודות " – פשוט הרגשתי שכל מילה מדברת אלי. ידעתי שאחי בחכמתו ובמידותיו הטובות מעולם לא כעס עלינו  כי אם להפך וידעתי שכעת הוא מאושר באמת. ובתוך שנה, הוא נהיה מאושר יותר כשחיבק אליו את בנו בכורו. (חיים ולדר, סיפורים מהחיים 1)

תפילה

רבונו של עולם

תן לי רצון וגם כוח לזכות להשתתף בשמחות של אנשים יקרים שמזמינים אותי לשמחות שלהם. כי הסיפור הזה מאד כבד לי. כי אני לא בנוי לשבת ליד שולחן ולחכות ל -3 מנות משום שזה דבר שלוקח הרבה זמן ואני גם תמיד מגיע אחרי שאכלתי בבית. ואולי יותר מכל דבר אחר זה משבש לי את הסדר של הלילה כי אני כל כך אוהב אותך ולהגיע לשדה ולפגוש אותך שם  בחצות לילה זה אחד התענוגים הכי גדולים שאני  מכיר, אולי הגדול מכולם.

אבל מה עם לשמח אחרים? אני הרי כל כך אוהב לשמח בני אדם, כל כך אוהב את הנתינה, אז למה דוקא כאן זה כל כך קשה לי?

אני הרי זוכר בשמחות שלנו איך כל אדם שהגיע כל כך שימח וריגש אותי, ואיך שמתי לב לכולם, גם למי שהגיע ואחרי חמש דקות נעלם, אז למה אני לא יכול לשמח אחרים כמו שאחרים שימחו אותי?!

 

רבונו של עולם, כשאני מרגיש שבעל השמחה באמת באמת חשוב לו שאגיע, שזה מגיע מעומק הנשמה ולא רק מתוך נימוס, אני אז חייב להגיע, זה נותן לי כוח כי כשהנשמות מתחברות, שום דבר לא קשה אבל גם פה זה ביקור קצר של לכל היותר 10 דקות, מברך, אם זוכה להגיע כשרוקדים, אז גם רוקד ריקוד קצר ונעלם מהמקום בשאיפה שלא יבחינו.

רבונו של עולם, אולי זה בסדר ואני מחמיר עם עצמי?

אבא שבשמים, תראה לי את רצונך ותן לי כוח למלא אותו בשמחה אמיתית ועם כל הלב. כי בשביל זה הגעתי לפה.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע