בהגדה של פסח מיד לאחר 'מה נשתנה', אומרים: 'עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח'. זה נאמר כמעט בתחילת ה'מגיד', שבו מספרים על יציאת מצרים, ולכן כפתיחה אומרים את דברי הפס' בדברים: “ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו,כא) [ומוסיפים “ובזרוע נטויה” כמו שנאמר בכמה פס' יחד עם ה"יד החזקה”]. שזו תשובה לשאלת הבן החכם: “כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם" (שם,כ). שלכן אומרים בתחילה 'הא לחמא' שזהו לבא להתארח, שזהו אמירת פתיחה, עוד לפני הגדת הסיפור ממש. ואז כהתחלת המגיד ממש, מתחילים במה נשתנה, שזהו כעין שאלת הבנים – הילדים, מה מיוחד במה שעושים עכשיו (שזהו כעין כנגד שאלת הבנים בתורה, שאחרי שהבנים שואלים עונים להם), ואז עונים להם "עבדים היינו", שזו התשובה לבן החכם. ומיד מביאים 'ואפילו כולנו חכמים' וכו', שכיון שזהו הבן החכם, אז מזכירים שאפילו כולנו חכמים אנו מצווים לספר ביציאת מצרים (בנוסף לצד הפשט, שקודם אומרים את השאלות ועונים לבן, ואז מזכירים שבכל מצב צריך לספר, גם אם אין מי שישאל). הסיבה שבחרו בדברי התשובה לבן החכם, זה משום שכך ראוי שיהיו בנ"י – חכמים (צדיקים). אולם אולי יש בכך גם עניין לומר שבמילים אלו מרומזת כל גאולת מצרים (ולכן בזה פותחים כתשובה מרוכזת לכל) שהיא בארבע לשונות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי. שזה כנגד ארבעה שלבים בגאולה, כמו שמסביר המלבי”ם (שמות ו,ו-ז): "והוצאתי" – כנגד הפסקת העבדות הקשה (שלא לתת תבן), שפסקה עם תחילת המכות. “והצלתי" – כנגד יציאה גמורה מהעבדות, שזה לאחר מכת בכורות שיצאו ממצרים. “וגאלתי" – כנגד טביעת המצרים בים סוף. “ולקחתי" – כנגד מתן תורה. שכך בתשובה לחכם אומרת התורה: “עבדים היינו לפרעה במצרים". עבדים – כנגד העבדות הקשה, שהיו עבדים בצורה הקשה ביותר (כמו שמרומז ע"פ ההמשך) שזה נפסק בתחילת המכות. היינו – שהיו גם עבדים בצורה קלה יותר כבר קודם, שהיו שתי רמות של עבדות, כך שזה מרמז על כלל העבדות, שנפסקה לאחר מכת בכורות. לפרעה – רומז למתן תורה, ששם קיבלנו על עצמנו את מלכות ה', שלא יהיה לנו מלך מבלעדי ה'. במצרים – רומז לקריעת ים סוף, שזה היה ביציאה ממצרים. ולא נאמר ע"פ הסדר (אלא קריעת ים סוף בסוף) כדי לרמז שיש עוד לשון, שאינה מארבעת הלשונות של חלק הגאולה ממצרים, שזהו הלשון החמישית "והבאתי". שבפס' זה נאמר שעונים לבן בא"י (שזה נאמר קצת אחרי "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך" וגו' [פס' י]), ולכן יודע שה' הביאנו מגלות מצרים לא"י. אבל בכ"ז מדגישים ברמז שיש גם לשון חמישית לא"י, ולכן את "במצרים" אומר בסוף, שזה כמרמז גם על שהינו בגלות בארץ מצרים, וה' הוציאנו משם והכניסנו לא"י [שזו הלשון החמישית – האחרונה, ולכן נרמז ע”י מיקומו בסוף] (בקריעת ים סוף גם נפל פחד על אויבנו שבא”י, שזה מסייע לכיבוש הארץ, כמו שנאמר בשירת הים [שמות טו,יד-יז], ולכן זה קשור גם לא”י). נראה שהלשונות גם נרמזות בדברי ה' ליעקב: “והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך" (בראשית כח,יד) שחז"ל דרשו זאת: '… הדא הוא דכתיב (ש"א ב, ח) "מקים מעפר דל" – אלו ישראל שהיו משוקעים בטיט ובלבנים במצרים, והוציאן הקדוש ברוך הוא בקומה זקופה, שנאמר (ויקרא כו, יג) "ואולך אתכם קוממיות", הוי "מקים מעפר דל". סיקוסים נתן הקדוש ברוך הוא ליעקב, ואמר לו (בראשית כח, יד) "והיה זרעך כעפר הארץ", כשיגיעו בניך עד עפר הארץ, אותה שעה "ופרצת ימה וקדמה" הוי "מקים מעפר דל"' (שמו"ר כה,ח). הפס' מרמז על הגאולה ממצרים, לכן גם נראה שנאמר ארבעה כיוונים ("ופרצת ימה" וגו'), כנגד ארבעת הלשונות. והלשון החמישית נרמזת בהמשך של "ונברכו בך" וגו', שזה קשור לא"י, כמו שהתגלה אצל אברהם, שגם אצלו נאמר “ונברכו בך כל משפחת האדמה”, בקשר לא”י: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך... ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב,א-ג). (גם נראה שיש ארבעה כיוונים, כרמז לארבעה מלכויות שעתידים בנ"י להיות תחתיהם, שהם כעין גילוי דוגמת גלות מצרים שהיא ראש להם, ולכן ברמז על הגאולה ממצרים, גם נרמז על הגאולה משעבוד לארבעת המלכויות).