דבר תורה  לאור המקדש

פרשת קרח - פרשת המקדש

אין כפרה לכפירה

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

ויו"ר ומייסד מכון המקדש

שתי שאלות בהלכה הציגו קורח ואנשיו בפני משה: א. טלית שכולה תכלת - מהו שתהא פטורה מן הציצית? ב. בית מלא ספרים - מהו שיהא פטור מן המזוזה? 'דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן!' (במדבר רבה יח, ג):

נשאלת השאלה, למה הביאו חז"ל שתי דוגמאות: טלית וספרים, האין די בשאלה אחת?

אולם כיון שמטרת קורח היתה להחליף את ההנהגה – משה ואהרון - הפנה שתי שאלות: האחת להראות שאהרון מיותר, והשניה להראות שמשה מיותר.

טלית שכולה תכלת רומזת לטליתו ולמעילו של הכהן הגדול, שמכל ישראל היה הוא היחידי שהולך בטלית שכולה תכלת: מעיל 'כליל תכלת'. לפיכך שאל קורח, הרי ישראל הם כטלית המורכבת מחוטים רבים הארוגים זה בזה, האם צריך עוד חוט לפטור אותה?!  ישראל הרי זכים כתכלת השמים, לכולם נאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', הווה אומר, השכינה שרויה בכל אחד מישראל, לשם מה, אפוא, הם צריכים לכהן אחד שיתנשא עליהם?

כך גם באשר לבית מלא ספרים: כל ישראל שמעו בהר סיני 'אנכי ה' אלוקיך', ישראל הם כבית מלא ספרי תורה, כל אחד הוא בבחינת ספר תורה מהלך, לשם מה הם צריכים 'מזוזה' היינו, אדם שיתנשא עליהם? כאן בא קורח להראות את חכמתו איך בהגיונו יוכל לסתור את תורת משה, ויש טלית שאינה צריכה תכלת, ויש בית שאינו צריך מזוזה.

מול טענות קורח יש לתמוה על משה, שכן, בכל הכשלונות של ישראל במדבר יצא משה להגן עליהם בתפילה ובזעקה, וכאן שינה את דרכו, ואינו יוצא להגנתם?

רש"י (טז, ד) כותב שזה היה הסרחון רביעי, (אחרי העגל, מתאוננים, המרגלים). במחלוקתו של קרח - נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית -  נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני!'

יש טעויות אנוש שניתן לסלוח עליהן. באשר לחטא העגל - משה בושש לחזור והעם חיפש אחיזה במחליף, ומצאו בעגל פתרון מוחשי לאמונתם בה'. גם במתאוננים, היו אלה תלונות אחר הליכה ממושכת במדבר הצחיח, אין פלא אם קמים אנשים ומבקשים מזון של בני אדם מן היישוב. אף במרגלים, הפחד ממלחמה הוא דבר טבעי, וגם אם נתבע מן האדם בטחון בה', אם בכל זאת נכשל, יש מקום לבקש עליו רחמים וללמד עליו סניגוריה.

לא כן כאן, שהיתה זו עזות פנים לא רק כלפי משה אלא כלפי שמים, וכדברי חז"ל במדרש: 'דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן!' כאן עבר קורח על אחד מעיקרי האמונה היהודית: כפר בתורה מן השמים, ומול כפירה - אין מידת רחמים! שכן, לא כבודו של משה מוטל כאן בכף אלא כבודו של הקב"ה! לפיכך יוצא משה ותובע את עלבונו של הקב"ה כעבד הלוחם על כבוד רבו. אכן זה אחד הרגעים הגדולים של משה במדבר, שאינו ממתין לדבר ה' אלא תובע דין מידי, כעבד המצוה על רבו!