chiddush logo

חז"ל - מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ

נכתב על ידי אלון, 29/6/2020

 "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה... כתיב (קהלת ח, טו): 'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה', וכתיב (קהלת ב, ב): 'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה'. לא קשיא... 'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה' - שמחה של מצוה, 'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה' - זו שמחה שאינה של מצוה".

(שבת ל, ב)

 

לכאורה יש סתירה בדברי קהלת, מצד אחד הוא משבח את השמחה - "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה". אך מצד שני הוא שואל מה התועלת בשמחה - "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". איזה מסר רוצה קהלת להעביר לנו?

ספר קהלת כולו קדרות, עצבות, פסימיות, רצינות וכובד ראש. אולם זוהי ראיה שטחית. את ספר קהלת יש להבין לעומקו, וכבר דרשו חז"ל על הפסוק (קהלת א, ג)"מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹול תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" - אמר ר' יודן: תחת השמש - אין לו, למעלה מן השמש - יש לו" (קה"ר פר' א' סי' א').

זהו עומק פשוטו של ספר קהלת. הביטוי המרכזי "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", החוזר עשרות פעמים בספר - משמעותו שבעולם הטבע, כפי שהוא מוצג לעינינו החושניות, אין לעמלנו תכלית ולחיים משמעות: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה... וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", ולכן המסקנה המתבקשת בהכרח היא: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹול תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

אולם אין זו המסקנה הסופית - זו רק מסקנת ביניים העולה מראייה חושנית של העולם ש"מתחת לשמש". בראייה אחרת, מזווית של העולם ש"מעל לשמש", הכל נראה אחרת: לעולם יש תכלית ומשמעות, וממילא יש בו גם שמחה.

קהלת רוצה להוציא אותנו מראייתנו החושנית ומתפיסתנו החומרית - במקום החומריות, חזור אל התכלית אל הטבע הבראשיתי והאלוקי.

החומריות וההינתקות מהטבע עלולות להביא את האדם לסגידה ולהערצה יתירה של כוחו האנושי, עד כדי שכחת המקור האלוקי - האדם צריך לזכור שהוא לא רק יוצר אלא גם יצור, וכל כוח יצירתו, מיוצרו בא לו.

אם האדם הוא רק גרגיר אבק בקוסמוס האדיר, פגישת כמה תאים שמהם הוא נוצר בטעות, אם הכל הוא רק מקריות של "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" - אז המסקנה "הַכֹּל הָבֶל".

לשום דבר אין משמעות, על מה נשמח? חוקי הטבע הם מחזוריות עיוורת, קודרת, חסרת כל טעם והיגיון, ואז האדם מחפש שמחה שהיא רצון להתפרק ממתח החיים חסרי המשמעות, לשכוח ולהתעלם מהחידלון, מהאפסות, מההבל - "אכול ושתה כי מחר נמות".

שמחה כזו צריכה גירויים חיצוניים, בעלי מקצוע שידגדגו, שיבדרו וישכיחו מאיתנו את התהום הפעורה לפנינו. אך זוהי שמחה זמנית וחולפת. על שמחה שכזו אמר קהלת: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", אחריה באה שוב המסקנה כי "הַכֹּל הָבֶל".

אך שמחה של מצווה, הבאה מתוך הכרה שהאדם בסופו של דבר הוא יצור שיש לו יוצר ושהקדוש ברוך הוא, הוא הנותן לו כוח לעשות חיל, היא זו המביאה שמחה לאדם - זהו העולם ש"מעל לשמש".

האדם יודע שהוא אינו בודד, שאינו נתון למקרה העיוור שיפגע בו, הוא חוסה בצל ה'. אומנם אין הדבר מבטיח לו הגנה מפני כל נזק. אך הוא יודע שכל מה שיקרה לו - מיד ה' הוא. הכל מתוכנן, הכל משמעותי ותכליתי. יש במי לבטוח ובמי לחסות. על שמחה זו אמר קהלת: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה".

 

הרב יעקב אריאל שליט"א, מהספר "מאהלי תורה - לתורה ולמועדים"


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע