chiddush logo

האם מצווה לעלות לארץ ישראל

נכתב על ידי גל גל, 23/9/2020

 

בס''ד    פרשת האזינו: האם ישנה חובה לעלות לארץ ישראל בזמן הזה

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר על ציווי הקב''ה למשה לעלות להר נבו, כדי שיוכל לראות את ארץ ישראל אליה לא ייכנס. לכאורה משה כן נכנס, שהרי כפי שמופיע בפסוקים רבים עבר הירדן הובטח לאברהם אבינו, ונחשב חלק מגבולות הארץ. הישועות מלכו עמד על קושיה זו ותירץ, שקדושת ארץ ישראל ומצוותיה לא חלים בעבר הירדן עד כיבוש שאר הארץ, ובלשונו:

''שכל המצוות שנצטוו ישראל בבואם אל ארץ כנען לא נתקדשו הארצות שבעבר הירדן עד שנתקדש ארץ ישראל, ומהאי טעמא מובן הא דאמרינן במדרש שמשה נצטער שלא נקבר בארץ ישראל, לפי שבאמת בעת פטירתו של משה רבינו עליו השלום לא נתקדשו כלל בקדושת ארץ ישראל, למרות שאחר כך נתקדשו.''

א. למרות שעבר הירדן נכלל בגבולות הארץ, התשב''ץ (ג, קצח) כתב שבכל זאת קדושתו פחותה משאר הארץ. משום כך, על אף שגידוליה חייבים בתרומות ובמעשרות, ובעל יכול לכפות את אשתו (וכן להפך) לעלות לשם מחוץ לארץ כדי לקיים את המצוות התלויות בה - בכל זאת עדיף להיקבר בשאר חלקי הארץ שקדושתם גדולה יותר.

ב. הכפתור ופרח (פרק ט) חלק על התשב''ץ, וכתב שקדושת עבר הירדן המערבי שווה והביא מספר ראיות לדבריו. קודם כל, מעצם העובדה ששבט גד, ראובן וחצי המנשה בחרו לגור שם, עולה שקדושת המקום זהה (כי לא היו מוותרים על מגורים במקום קדוש). כמו כן, כאשר אבשלום נהרג בעבר הירדן, דוד המלך אביו לא טרח להעביר את קברו משם לארץ - משמע שקדושת המקום זהה.

בעקבות משה רבינו שהסתכל אל ארץ ישראל ולא נכנס אליה, נעסוק השבוע במחלוקת הפוסקים האם יש מצווה לעלות לארץ ישראל. כמו כן נראה את מחלוקת האחרונים לסוברים שיש מצווה, האם מדובר במצווה שחובה לקיימה וכמו מצוות תפילין, או במצווה שראוי וטוב לקיימה, אך היא לא חובה וכמו מצוות ציצית.

האם יש איסור

האם יש מצווה לעלות לארץ? כדי לענות על שאלה זו, יש לפתוח במחלוקת בעקבות הגמרא בכתובות (קיא ע''א), האם בכלל מותר בזמן הזה לעלות לארץ. הגמרא במסכת כתובות מביאה את דברי רבי זירא הדורש מהפסוק 'השבעתי אתכם בנות ירושלים'', שהקב''ה השביע את בני ישראל שתי שבועות: שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות העולם.    

בעקבות דברי הגמרא, טענו האדמו''ר ממנוקאטש (שפר ייששכר), הרב יואל טייטלבום (ויואל משה, הקדמה) ועוד מספר פוסקים, שיש איסור לעלות בזמן הזה לארץ ישראל, וצריך לחכות למשיח שיעלה. כך גם הסביר את התרחשות השואה, כי כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, במקרה בו יעברו בני ישראל על השבועות - יתיר הקב''ה את בשרם כצבאים ואיילות השדה, ובלשונו:

''ועכשיו בדורנו אין צריכים לחפש את העוון שהביא עלינו את הצרה הזאת, כי הוא מפורש בדברי חז''ל שהגידו לנו זאת שלמדו מקראי שעל ידי העברה על השבועות שלא לעלות בחומה ולדחוק את הקץ, אני מתיר את בשרכם כצבאות ואיילות השדה, ובעוונות הרבים כן היה.''

כיצד יתמודד עם העובדה שהרי''ף, הרמב''ם והרא''ש, לא הביאו את מימרת שלושת השבועות, ובפשטות משמע שמדובר במימרא הלכתית, או שאינה נפסקה להלכה? הרב טייטלבום (שו''ת ויואל משה סי' פ) דחק וטען, שמעבר לכך שפוסקים רבים אכן הביאו מימרא זו (ובפרט בקרב בעלי התוספות), הרמב''ם לא הביא הלכה זו, שכן אין דרכו להביא עונשים ואזהרות.

דעת המתירים

פוסקים רבים חלקו וסברו שאין איסור לעלות בזמן הזה לארץ, וכך נוהג בפועל רוב ככל עם ישראל. הסיבה לכך היא, שמעבר לכך שראיות הרב יואל טייטלבום דחוקות, מדברי השולחן ערוך הפוסק שאדם יכול לגרש את אשתו (וכן להפך) במקרה בו הוא רוצה לעלות לארץ ישראל - מוכח שהמצווה נוהגת גם בזמן הזה. את ראיית 'שלושת השבועות' דחו במספר רב של אופנים:

ראשית: יש שהבינו שמימרא זו כלל לא הלכתית, ולראייה שאפילו הרמב''ם (וקל וחומר הרי''ף והרא''ש) שמביא בספרו משנה תורה את כל ההלכות הנהוגות - אינו מביא אותה. כך מוכח גם מדברי הרמב''ן ושאר ראשוני ספרד, שבהתייחסותם לעלייה לארץ ישראל, לא הזכירו את איסור שלושת השבועות.

שנית: גם אם מימרא זו אכן הלכתית, מספר פוסקים כתבו סיבות שונות גרמו לכך שבזמן הזה בטל האיסור. משום שהאיסור תקף לזמן מוגבל, או שלאחר הצהרת בלפור בה הכירה בריטניה בזכותו של העם היהודי למדינת ישראל, אין עלייה לארץ ישראל נחשבת יותר מרידה באומות, וכפי שכתבו האבני נזר (יו''ד תנד, נו) והאור שמח (מכתב, התקופה הגדולה):

''אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת המלכות הנאורות בסאן רמו ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה שייכת לעם ישראל, וכיוון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים קמה מצוות ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה למקומה, ומצווה על כל איש לסייע ככל יכולתו לקיים מצווה זו.''

בנוסף, מובא בשם הסטייפלר (קריינא דאיגרתא סי' רה) שטען, שגם אם אכן היה איסור לעלות לארץ ישראל ולכונן בה שלטון יהודי מחמת השבועות, האיסור מוטל על הראשונים שעשו כך, אך הבאים אחריהם כבר אינם עוברים איסור (ובדומה לאיסור לא ילבש, שמספר גברים לובשים דבר שמקובל כבגדי נשים ועוברים איסור, אך לאחר מכן שנעשה מקובל גם אצל הגברים - מותר ללבשו).   

האם יש מצווה

יוצא, שרוב הפוסקים סברו שאין איסור לעלות בזמן הזה לארץ ישראל. שאלה נוספת בה נחלקו הראשונים היא, האם יש מצווה לעלות בזמן הזה לארץ, ואם כן האם מצווה זו מדאורייתא או מדרבנן:

א. מצווה מדאורייתא: הרמב''ן (עשין ששכח הרב, מצווה ד') בדעה המחמירה ביותר סבר, שיש מצווה דאורייתא לעלות לארץ ישראל ואף לכבוש אותה, וכן כתב הרשב''ץ (ג, רפח). ראייה לדבריהם הביאו ממספר פסוקים בתורה (בפרשת דברים, עקב ועוד) בהם כתוב על המצווה לרשת את הארץ, וכן מופיע בדברי הספרי לפרשת עקב.

כמו כן בגמרא בכתובות (קי ע''ב) כתוב, שכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, לולא היה מדובר במצווה חשובה מדאורייתא, הגמרא לא הייתה מחדדת כל כך את חשיבות העניין. בנוסף וכפי שראינו לעיל, מותר לבני זוג לכפות אחד את השני לעלות לארץ ישראל (ואם יש סירוב מותר לגרש), וסביר שחכמים יעשו תקנות רק כדי לחזק מצווה מדאורייתא, ובלשון הרמב''ן:

''מצווה רביעית, שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג), והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ.''

ב. מצווה מדרבנן: בניגוד לרמב''ן ולרשב''ץ, כפי שכתב הרב איתם הנקין (תחומין כח) רוב מוני המצוות וביניהם בעל הלכות גדולות, רבי סעדיה גאון והיראים - לא מנו את מצוות יישוב ארץ ישראל בספריהם, ובפשטות לשיטתם מדובר במצווה דרבנן בלבד. את הפסוקים שהביא הרמב''ן להוכיח שיטתו יפרשו, שמדובר בציווים שנאמרו רק לדור המדבר שנכנסו לארץ, ולא לדורות.

בטעם הדבר שחז''ל הפליגו במצוות יישוב ארץ ישראל, למרות שמדובר במצווה מדרבנן בלבד, נאמרו מספר סיבות. החתם סופר (יו''ד סי' רלג) תירץ, שבגלל קדושת הארץ חז''ל הפליגו בחשיבותה. טעם נוסף הביאו הפוסקים, שכאשר יישבו יהודים רבים בארץ ישראל, אז יהיה קל יותר לקיים את התורה והמצוות, וכפי שכתב הריטב''א (שבת קל ע''ב) שהיא תועלת לכל ישראל.  

ג. אין מצווה: גישה שלישית בפוסקים (אך פחות נפוצה) היא גישת רבי חיים הכהן (תוספות כתובות קי ד''ה הוא) שסבר, שבזמן הזה אין כלל מצווה לעלות לארץ ישראל, כיוון שיש מספר מצוות התלויות בארץ שאי אפשר לקיימן כראוי, ולכן עדיף להישאר בחוץ לארץ, וכן צירף דעה זו הרב שלמה קלוגר (אלף לך שלמה, אבן העזר, קיח) לאדם שנשבע לעלות לארץ, ולא יכול היה לעמוד בשבועתו:

''הנה מה שדנני כטועה בדבר משנה דמחו"ל לארץ ישראל כופין, הנה לא כן הוא. הרי דעת רבינו חיים הובא בדרכי משה אבן העזר סי' ע"ה, דבזמן הזה אין מצוה כלל לעלות לארץ ישראל מכח דיש מצות התלויות בארץ ואין נזהרים בהם, ונענשים עליהם, ולכך ויצא הפסדו בשכרו (ועיין הערה[1]).''

יש להעיר שהמהרי''ט (יו''ד ב, כח) סבר, שדברי רבי חיים הכהן נכתבו על ידי תלמיד טועה. הסיבה המרכזית שהתנגד לפירוש זה היא, שלא מסתבר שקושי לקיים את המצוות התלויות בארץ יגרום לפטור מהן. כמו כן, הרא''ש והמרדכי שהביאו את דברי התוספות השמיטו את פירוש רבי חיים הכהן, כך שייתכן שהם הוספו במהלך השנים על ידי תלמיד טועה. 

דעת הרמב''ם

כמו רוב מוני המצוות, הרמב''ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל בהלכותיו. רבים מהאחרונים וביניהם הכנסת הגדולה (יו''ד רלט) והשדי חמד (ו, אות ט) סברו, שלדעת הרמב''ם המצווה ליישב את ארץ ישראל מדרבנן בלבד, וכן כתב הרשב''ש (שו''ת סי' ב). אחרים בכל זאת סברו שלרמב"ם מדובר במצווה דאורייתא, והביאו מספר סיבות מדוע הוא לא מנה את המצווה בהלכותיו:

א. האבני נזר (יו''ד תנד, ו) כתב, שהרמב''ם כלל את מצוות יישוב הארץ במצווה להחרים את הגויים ('החרם תחרימם'), בדומה למצוות בניית הארון הכלולה במצוות בניין המקדש. הקושי בפירוש זה הוא, שאם כך הרמב''ם היה צריך לעשות הפוך. למנות את מצוות יישוב ארץ ישראל שהיא מצווה כללית, ובתוכה להכניס את המצווה לרשת את הארץ.

ב. הרב קוק (מובא בציץ אליעזר ז, מח) הסביר, שהרמב''ם לא מנה את מצוות יישוב הארץ, מכיוון שהיא מצווה כללית, כלומר מצווה שמצוות רבות אחרות תלויות בה, ולכן אינה נמנית כמצווה וכפי שכתב הרמב''ם בשורש ד'. הקושי בפירוש זה הוא, שכפי שכתב הרמב''ם רק מצווה כללית שאינה בעלת מעשה מוגדר אינה נמנית, אך לא מצווה כמו עלייה לארץ ישראל שמחייבת עשייה בפועל.

חיובית או קיומית

נמצא שרוב הפוסקים סוברים שיש מצווה לגור בארץ ישראל, ונחלקו האם מדובר במצווה דאורייתא או דרבנן. השלכה לשאלה זו תהיה במקרה של מחלוקות בין הפוסקים, וכמו המחלוקת האם מדובר במצווה שחובה על כל אדם לקיימה וכמו מצוות תפילין ולולב, או שיש מקום להקל כי מדובר במצווה קיומית, כלומר שהעושה אותה מקיים מצווה, אך אין חובה לעשותה:

א. הרב משה פיינשטיין (אג''מ א, קב) והרב ולדנברג (ציץ אליעזר יד, עב) סברו, שזו מצווה קיומית, ועל אף שיציאה מהארץ ללא צורך אסורה (וכפי שראינו בפרשת ויגש שנה א'), בכל זאת אדם הגר בחו''ל אינו מחויב לעלות לארץ. ראייה לדבריהם הביאו מדברי הרמב''ם (מלכים ה, ז) הכותב, שמותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, ודווקא היוצא מארץ ישראל לחו''ל דומה כמי שאין לו א-לוה.   

ב. הרב עובדיה (קובץ תורה שבע''פ חלק יא) חלק על דבריהם וכתב שמדובר בחובה גמורה, כמו החובה להניח תפילין. ראייה לדבריו הביא מכך שאחד מבני הזוג יכול לכפות את השני שיעלה לארץ ישראל, ואם מדובר היה במצווה קיומית בלבד, כיצד ייתכן שחז''ל היו נותנים היתר כה מופלג, שיכול לגרום לגירושין במקרה בו אחד מבני הזוג מסרב לעלות?!

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] המגילת אסתר (שם) סבר, שגם הרמב''ם (שכפי שנראה לא מנה את המצווה לכבוש את הארץ בספר המצוות) סובר שאין מצווה בזמן הזה לכבוש את הארץ, והמצווה לכבוש את הארץ נהגה רק בזמן יהושע, ולעתיד לבוא כאשר יבוא המשיח, והביא לראייה את הגמרא בכתובות העוסקת בשלושת השבועות. האחרונים (ובניהם פאת השולחן) דחו את שיטתו, מכיוון שדברי הספרי מוכח לא כך.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה