'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). צמיחת הפירות בארץ היא הסימן המובהק לגאולה, כיון שבזה מוכח שהארץ יוצאת מהשממון שהיה בה בגלות, ולכן מוכח על סיום הגלות ותחילת הגאולה. (אמנם בגמ' שם מובאים עוד סימנים, אבל הדרשה הזו היא ממש פשט הפס' [שאין צורך בלימודים כדי להבין מה הכוונה או ליחס לגאולה, אלא ממש פשט פשוט בפס']). אולם נראה שיש בזה גם משום הוכחה על תיקון חטא עץ הדעת, שבעקבותיו נענש האדם: “ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה" (בראשית ג,יז-יח). לכן כשא"י נותנת פירותיה בשפע זה מראה על תיקון חטא עץ הדעת, שנעשה מהקלקול לטומאה, וכנגדו בא"י שבה שפע קודש שאפילו מתגלה בגשמי – בפירותיה ('קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ' וכו' [ב"ח, או”ח סימן רח]), בה מתגלה התיקון והקדושה. לכן כשהארץ נותנת בשפע זה מראה על גילוי של תיקון העולם שיתגלה בגאולה העתידית. לכן גם מובן שבמקדש היה עץ זהב שמצמיח פירות: 'אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער, דכתיב (מלכים א י, יז) "בית יער הלבנון"? לומר לך מה יער מלבלב, אף בית המקדש מלבלב. דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן, שנאמר (תהלים עב, טז) "ירעש כלבנון פריו". ומהן היתה פרנסה לכהונה. וכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יבשו, שנאמר (נחום א, ד) "ופרח לבנון אומלל". ועתיד הקב"ה להחזירה לנו, שנאמר (ישעיהו לה, ב) "פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה"' (יומא לט,ב). כשבא החורבן התייבשו, והם עתידים לחזור, כי יש בהם גילוי שקשור בגאולה. שזהו פירות ופרנסה (לכהנים), כהיפך מהנעשה בחטא עץ הדעת שהאדמה קוללה והאדם נענש בקשיי הפרנסה. זה כנגד פירות ועצי א"י, שבהם קשר לשכינה, שלכן גם במקדש שהוא מקום השכינה יש גילוי כנגד זה. (וזה בזהב כרמז לקדושת א"י, שעל הזהב בבריאה דרשו: '"זהב הארץ ההיא טוב” - מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו' – מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' [ב”ר טז,ד]. כך שמרמז על מעלת הקדושה שיש בארץ, שמתגלה בתורה וחכמה שמתקדשים ומתחברים בהם לה'. וכן דרשו: 'אמר ריש לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא? בשביל בית המקדש, שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב, היך מה דאת אמר (דברים ג): ההר הטוב הזה והלבנון' [שם,ב]. הרי שקישר לזהב במקדש, והפס' שממנו למדים הוא על המקדש ועל ירושלים [ובפרט ש"הטוב" נאמר על ירושלים], כך שמרמז על חיבור שבמקדש שכנגד מה שבארץ). ויותר מזה מודגש ביר': 'א"ר רבי אחא בר יצחק: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש צר כל מיני אילנות לתוכו, ובשעה שהיו אלו שבחוץ עושין פירות היו אלו שבפנים עושין פירות, הה"ד (ישעיהו לד) "פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן" וגו'. אימתי יבשו? א"ר יצחק חיננא בר יצחק: בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו, דכתיב (נחום א) "ופרח לבנון אמלל"' (יר' יומא ד,ד). הרי שממש מוכח שיש קשר בין עצי הזהב שבמקדש לעצי א"י שנותנים פירותיהם (וקשור לשכינה, שלכן כשהעמיד מנשה את הצלם יבשו, כי היה בזה פגיעה בשכינה. נראה ליישב בין הבבלי והיר' שכשהעמיד מנשה את הצלם אז יבשו אבל לא לגמרי עד שנכבש הבית ע"י הגוים, שאז זה פגיעה גמורה בשכינה בארץ ולכן יבשו לגמרי [וגם כדי שלא יהנו מזה הגוים]. או ששלמה נטע כמה סוגים, והגפן ספציפית יבשה אצל מנשה, והשאר בחורבן, ומה שהגפן יבשה אצל מנשה זה משום שבגפן יש רמז לעץ הדעת, ע"פ דעת ר"מ [ברכות מ,א], ולכן בו יש יותר רגישות כשיש פגיעה בשכינה). לכן מובן המדרש: 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח: (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא? אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ): "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואתה אומר "אחרי ה' תלכו"? "ובו תדבקון" וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה", וכתיב (דניאל ז, ט): "כורסיה שביבין דינור", וכתיב (שם, י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי", ואתה אומר "ובו תדבקון"? אלא, מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד "כי תבאו אל הארץ"' (ויק”ר כה,ג). נטיעות הארץ אינם סתם נטיעות, אלא הם קשורים לשכינה, לגילוי ה' בעולם, לכן ה' התחיל במטע תחילה (וכמובן זה דווקא בא"י, כמו שהפס' מדבר על ההגעה לא"י) כיון שזה גילוי של שכינה ותיקון העולם, שלזה נברא העולם, ולכן בו ה' התחיל בבריאה – כגילוי יעוד העולם. לכן גם בפריחת פירות א"י יש גילוי של תיקון העולם. לכן מובן כיצד תחילת חזרתנו לארץ החלה אצל כאלו הרחוקים מתורה ומצוות, שזה לכאורה נראה לא ראוי (אלא שמי אנחנו שנגיד לה' כיצד לגלגל את עולמו...). אולם מצד האמת אותם חלוצים שמסרו נפשם בשביל להקים את יישוב א"י – שזה קשור לגילוי שכינה, וכן להפריח את א"י – שגם זה קשור לגילוי שכינה, הם מחוברים לדבקות בה' ושכינתו, ולכן מצד קדושה עליונה זו ראוי שתבוא הגאולה דרך מעשיהם (ומה לנו כי נלין על כך, כשהדתיים לא רצו מספיק למסור את נפשם לשם כך [למעט מעטים], ולכן תחילת הגאולה היתה דרך אותם חלוצים שמסרו נפשם, שיש בזה גילוי שכינה אדיר בעולם, ולכן ראוי שתתחיל הגאולה דרכם בזכות זה [אולי לכן דברי רבי אבא מובאים ישר אחרי מחלוקת ר”א ור”י האם הגאולה תלויה בתשובה, ור”א שתק בסוף, כך שנראה כהודעה לדברי ר”י שהגאולה לא תלויה בתשובה, שבכוונה מיד נאמרו דברי ר' אבא כעין לרמז שבאמת בגאולה מי שיתחיל בה לא יראה כאחד השב בתשובה (אע”פ שאצלם מתגלה חזרה בתשובה בעניין מצוות ישוב א”י שלא הקפידו בה קודם, כך שיש אצלם גם גילוי של דעת ר”א ששבים בתשובה בגאולה)]). אולי זה רמוז בפס' של רבי אבא: “ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו,ח), שמעבר לפשט ש"קרבו" הכוונה מלשון קירוב – שמתקרבים חזרה לא”י, יש גם רמז מלשון קורבן – שמסרו נפשם על א"י, ולכן זכו שא"י תאיר להם פניה ותתן את טובה, מכח החיבור לשכינה של מעשיהם בבחינת "בכל נפשך".