פרשת ויחי היא פרשת הסיום של ספר בראשית, וכפי שהתורה מסתיימת בברכה כך גם ספר בראשית, תקופת האבות, מסתיימת בברכה.

פרשתנו מתחילה בברכת אפרים ומנשה, מרכזה בברכת י"ב השבטים, וסיומה בברכת יוסף לאחיו "ואלוהים… פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב".

היסוד הפשוט שעולה מסיום תקופת האבות, מהסתלקותם של יעקב ויוסף, בברכה, הוא ההבנה העמוקה שהאדם לא מסיים את תפקידו וייעודו בהסתלקותו מן העולם, אלא רוצה וצריך להמשיך ולפעול מכוח זרעו וזרע זרעו עד עולם, ולכן הוא מאציל עליהם ברכה, בכדי לכוונם ולתת להם כוחות להמשיך ולפעול.

יעקב, יוסף, משה וכל מנהיגי ישראל, מעולם לא ראו עצמם כנפרדים מעם ישראל אלא כחלק מהכלל כולו. ולכן הם מאצילים ברכה בטרם ילכו להמשיך לפעול את פעולתם בשמי מרומים.

דבר זה מלמד את כולנו את ההסתכלות הנכונה על תפקידנו ויעודנו. האדם לא לעצמו נברא אלא כדי להיות חלק מאותו היעוד הגדול של עם ישראל. כשהאדם רואה עצמו כך ממילא גם ברור שאין מקום לחולשה, ייאוש או עצב, שהרי האדם מחובר לכוח ולעצמה הגדולה בעולם.

מי שמסתכל במבט כזה מתמלא בכוחות אדירים לפעול ולעשות וגם מצליח להסתכל במבט רחב שרואה מסוף העולם ועד סופו את התחומים בהם צריך לעסוק ולהשקיע. אלא שבתוך הכלל הזה, בתוך העם הזה, ישנם שבטים שונים ואנשים שונים, כשכל אחד ואחד צריך, מתוך המבט הכללי, לדעת מה ברכתו, מה פעולתו ולעשות אותה במסירות נפש.

כך מסיימת התורה את ברכותיו של יעקב "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". ורצתה התורה להדגיש בפסוק זה כמה עניינים:

הכל מתוך הכלל

"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר"- יש כאן הדגשה גדולה שהשבטיות היא מתוך הכלל, כולם הם שבטי ישראל. ויותר מכך, ניתן להסביר שרק מתוך ההכרה שכולם שייכים לשבטי ישראל כל אחד זוכה לברכתו, ומי שלא מכיר בכך שכל הגוונים והציבוריים שייכים לכלל ישראל ובונים את בית ישראל לא יוכל להביא את ברכתו המיוחדת לכלל.

לא לחינם מדגיש הנצי"ב בהקדמתו לביאורו על התורה, 'העמק דבר', שחוסר הישרות הגדול ביותר שיכול ליפול בצדיקים הוא הראיה והמחשבה שכל מי שאינו סובר כמותם הינו אפיקורס ומין.

כך מופיע בסיפור הידוע על רבי דוד מלעלוב, כפי שמביא אותו הרב שלמה קרליבך בסיפרו, "יום אחד, בשעה חמש אחר הצהריים, מתהלך היה ר' דוד מלעלוב בבית המדרש, כשטליתו מקופלת ומונחת לו על כתפו, מהלך אנה ואנה. הוא היה עדיין לפני התפילה… מסיבות השמורות עימו. פתאום נכנס 'מתנגד'. אמר לו המתנגד: 'אני לא מאמין למראה עיני, מה קורה איתך? אני קמתי היום בחמש בבוקר, והספקתי כבר ללמוד במשך עשר שעות, ואתה עדיין לא התפללת?!' ענה לו ר' דוד: 'שמע ידידי, אם למדת תורה 'בשם כל ישראל', יוצא שגם אני למדתי יחד איתך. ואם למדת רק לעצמך- מי צריך תורה כזאת?".

לכל אחד יש את מקומו

כל אחד ואחד מקבל כבירכתו, "איש אשר כבירכתו ברך אותם". כל אחד חייב לדעת את תפקידו ומקומו ולפעול בו, לא להתקנא בתפקידו של חברו (ולא להתגאות על חברו) ולדעת להעריך ולשמוח בתפקידו. וכך מביא המדרש (תנחומא טז) "וזאת אשר דיבר להם אביהם, 'ברך אותו' אין כתיב כאן אלא 'ברך אותם', למה? לפי שנתן ליהודה גבורתו של ארי וליוסף גבורתו של שור ולנפתלי קלות איל ולדן נשיכתו של נחש, תאמר שזה גדול מזה? הרי כללן כולם באחרונה, "איש אשר כבירכתו ברך אותם".

כולם קיבלו את כל הברכות

רש"י, בשם המדרש, מחדש לנו עוד חידוש מופלא, שאף על פי שיש לאדם כוח אחד דומיננטי ובולט, בעצם בכל אחד יש את הכול. וממילא דבר זה מאפשר שבשעת הצורך אדם יוכל לסייע לחברו ולהתחבר עימו, או אפילו למלא את תפקידו של חברו, כשזהו צורך כלל ישראל. וכפי שראינו בחנוכה שגם הכוהנים, בשעת הצורך, יכולים להיות מלכים (וביקורתו של הרמב"ן (בראשית מט,י) היא שאחר שמילאת את תפקידו של חברך- עליך לדעת, בענווה, להחזיר לו את תפקידו).

וזה לשון רש"י, "בירך אותם'- לא היה לו לומר אלא 'איש אשר כברכתו ברך אותו' מה תלמוד לומר 'ברך אותם' … יכול שלא כללן כולם בכל הברכות? תלמוד לומר 'ברך אותם"- שכל אחד קיבל את הברכות כולם.

יהי רצון שנזכה לראות בעין טובה, מעריכה ומכבדת את השבטים השונים על תפקידיהם המיוחדים ושנזכה, מתוך אותה ראייה כללית והבנה שכל אחד נברא כדי להוסיף ולקדם את כלל ישראל, למצוא, כציבור וכיחידים, את תפקידנו ולעשותו במסירות נפש