chiddush logo

ברכת המצה בריי

נכתב על ידי גל גל, 17/3/2021

 

בס''ד    פרשת ויקרא: איזו ברכה יש לברך על מצה בריי

פתיחה

בפרשת השבוע מפרטת התורה את מעשי הקורבנות, ומורה שאין להוסיף דבש לקרבן. נחלקו המפרשים מהו הדבש שנאסר:

א. הנצי''ב (העמק דבר ב, יא) בגישה המרחיבה הבין, שכוונת התורה לאסור הוספת  כל סוגי המתיקה לקרבן. התורה כתבה דווקא 'דבש', מכיוון שהוא הממתיק העיקרי. ב. גישה המצמצת יותר מופיעה בדברי הרשב''ם (שם) שכתב, שהכוונה לדבש תמרים בדווקא. ג. גישה שלישית, ממוצעת, היא גישת רש''י, ומבחינתו הכוונה לכל הפירות המתוקים, ובלשון הרב גרוסמן:

''עם זאת, הדעת נוטה לעמדת הביניים שהיא גם המקובלת ביותר, שהאיסור חל על כל הפירות המתוקים, שבכולם יש 'דבש' – מיץ פירות עסיסי ומתוק: "כל מתיקת פרי קרוי דבש" (רש"י על אתר). יש אפוא לחפש את טעם האיסור לא בסמל שנלווה אל התמר דווקא, אלא במה שפירות מתוקים מייצגים.''

בעקבות הפרשה הדנה בענייני המנחות, קלייתן, אפייתן ואופן הכנתן, וכן לכבוד חג הפסח המתקרב, נעסוק השבוע בשאלה מה מברכים על מצה - בריי. הפירוש המילולי למצה בריי הוא מצה מעוכה, או מצה מבושלת. אופן הבישול כולל שבירת המצה לחתיכות קטנות, הדבקת החתיכות אחת לשנייה באמצעות ביצה, הוספת תבלינים וכדומה.

בעקבות כך נדון השבוע בשאלה מתי לחם מאבד מצורתו ואין לברך עליו עוד המוציא, וכן בדיון איזו כמות של שמן צריך שתהיה במחבת בשביל שהבישול ייחשב אכן בישול ולא אפייה. עוד נראה, שדיון זה לדעת חלק מהפוסקים הספרדים שייך רק לחג הפסח, ואילו לאחר חג הפסח ברכתה של המצה מזונות בכל עניין.  

האי חביצא

כפי שכותבת הגמרא במסכת ברכות, כאשר אדם אוכל לחם, גם אם מדובר בחתיכה קטנה עליו לברך המוציא. כמו כן, גם במקרה בו אדם אוכל פת הבאה בכיסנין בשיעור קביעת סעודה, עליו לברך המוציא וברכת המזון (ועיין בדף לפרשת בהעלותך שנה א'). הגמרא במסכת ברכות (לז ע''ב) מביאה מחלוקת מה דינה של 'חביצא', דהיינו פירורי לחם שהודבקו בחלב או בדבש:

א. לדעת רב יוסף רק כאשר יש בפירורי החביצא שיעור כזית מברכים עליהם המוציא וברכת המזון, אך אם אין כזית פירורים מברכים עליהם מזונות ומעין שלוש. ראייה לדבריו הביא מהברייתא במסכת מנחות הכותבת, שרק כאשר לוקחים את פתיתי המנחות ומקבצים אותם לחתיכות בגודל של כזית יש לברך עליהם המוציא.

הגמרא מקשה על שיטתו, שהרי מברייתא אחרת משמע שאפילו אם אין בפירורים כזית בכל זאת יש לברך עליהם המוציא! והתירוץ שבאמת יש לסייג את שיטתו ולומר, שלא רק כאשר יש בפירורים כזית מברכים עליהם המוציא, אלא גם במקרה שיש בהם פחות מכזית, אלא שהלחם שממנו לקחו את החתיכות הקטנות עדיין קיים (בלשון הגמרא 'בא מלחם גדול').

ב. רב ששת ורבא חלקו על שיטתו של רב יוסף וסברו שאפילו אם אין בפירורים כזית מברכים עליהם המוציא (ואפילו אם הם לא באו מלחם גדול), ובלבד שיש על הפירורים 'תוריתא דנהמא', כלומר מראה של לחם. למשל במקרה בו שמים לחם בתוך מים חמים והמים נהיו לבנים בגלל הלחם, כתבו התוספות (ד''ה אמר) שזה נחשב מצב בו הלחם איבד את מראהו, ובלשונם:

''תוריתא דנהמא. נראה דהיינו כשנותנים הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה (= נאבד) תוריתא דנהמא. וכן היה רגיל רבינו דוד ממי"ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה.''

להלכה פסקו הראשונים כמותם, וכדי שיצטרכו לברך המוציא, מספיק שיהיו בפירורים צורת לחם אפילו אם אין בהם שיעור כזית. כמו כן אפשר להסיק משיטתם, שבמקרה בו פוררו את המצה לחתיכות, אבל עדיין יש בכל חתיכה כזית מצה (דבר שמצוי לסוברים, שגודל כזית כגודל הזית בזמן הזה) - יש לברך בכל עניין המוציא, כי במקרה מעין זה לשיטתם תמיד נשאר מראה לחם.

חתיכות פחות מכזית

מקרה נפוץ ביותר ביחס למצה בריי הוא, שבגלל ההכנה במחבת, לא ניכר שמדובר במצה, ומדובר בחתיכות הקטנות מכזית, שאז ייתכן שייפקע מהן שם לחם. האם במקרה זה יש לברך המוציא בכל עניין?

א. כאשר אופים את חתיכות המצה (בישול באמצעות חום של אש וכדומה), כתבו הפוסקים שאין זה נחשב מצב בו חתיכות המצה מאבדות את שמן, כיוון שדרך הכנת מצה היא באמצעות אפייה, משום כך וודאי שיש לברך המוציא. לכן כאשר שמים מעט שמן במחבת רק בשביל שהמצה לא תדבק - אין מחלוקת שההכנה נחשבת אפייה, וברכת המצה בריי היא המוציא.

ב. כמו כן, כאשר מבשלים את המצה בשמן עמוק (וכפי שעושים לקרוטונים) או במים, אין מחלוקת שמדובר בבישול, וברכתה מזונות. לכן כאשר שמים במחבת הרבה שמן לצורך הכנת המצה בריי, אין מחלוקת שהמצה מאבדת שם לחם וברכתה מזונות. מחלוקת האחרונים סובבת סביב מצב הביניים הנקרא טיגון, שיש שמן שנועד לתת טעם, אך לא מדובר בהכנה בשמן עמוק:

מחלוקת האחרונים

א. דעה ראשונה - אפייה: דעה ראשונה סוברת שטיגון דינו כאפייה, וממילא במקרה בו מטגנים מצה בריי יש לברך עליה המוציא, זו היא דעת המגן אברהם (שם, לו) החזון איש (אורח חיים כו, ט). בטעם הדבר נימק, שרק בישול שמרכך לגמרי את המצה, מפקיע ממנה מראה של לחם, ולא טיגון, שדומה יותר לאפייה.

ב. דעה שנייה - בישול: חלק מהאחרונים, וביניהם המהרש''ם (ח, פא) והילקוט יוסף (קסח, ד) חלקו וסברו, שכאשר מבשלים מצה - הבישול מפקיע מהמצה שם לחם, ומשום כך יש לברך על מצה בריי מזונות. אחת מהסיבות שהביאו לפסק זה, שכפי שנראה להלן שלדעת פוסקים ספרדים רבים רק בפסח נחשבת המצה לחם שעליו מברכים המוציא, ואילו בשאר ימות השנה ברכתה מזונות (כפי שמברכים על קרקר). משום כך, רק כאשר המצה נמצאת בצורה המקורית היא נחשבת הלחם אותו אוכלים בפסח, אבל אם משנים אותה, גם ברכתה משתנה וברכתה מזונות (אלא אם כן אוכלים שיעור קביעת סעודה, שאז ברכתה המוציא), ובלשון הילקוט יוסף:

''המטגן פרוסת לחם שאין בה כזית, אף שיש בה תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות. וכן פירורי לחם מבושלים, שאין בהם כזית, אף שיש להם תואר לחם, מברכים עליהם בורא מיני מזונות, ומעין שלוש. ואם יש כזית מן הפת, מברך המוציא וברכת המזון.''

דעה שלישית - ספק: דעה שלישית הממצעת בין השיטות, היא דעת שולחן ערוך הרב (בסידורו ב, יב). מצד אחד, סבר שמעיקר הדין כאשר מטגנים לחם, הלחם מאבד מצורתו וברכתו מזונות. מצד שני, בגלל שלמגן אברהם טיגון נחשב כאפייה ויש לברך המוציא, לכן יש לאכול את המצה בריי רק בתוך סעודה שאוכלים לחם שברכתו וודאי המוציא, וכן פסק המשנה ברורה (שם, נו).

מצה בשאר ימות השנה

עד כה הדיון עסק, במקרה בו אוכלים מצה בריי במהלך חג הפסח, שאז ברכתה של המצה היא המוציא לכולי עלמא, והמחלוקת סובבת סביב השאלה האם היא איבדה את צורתה. בשאר ימות השנה לעומת זאת הדין שונה, כיוון שכאמור חלק מהפוסקים נקטו שברכתה של המצה היא מזונות, פסיקה שנובעת מסוגיה שראינו בעבר.

כפי שראינו בעבר (בהעלותך שנה א'), חלק מהמוצרים הנקראים 'פת הבאה בכיסנין', על אף שהם עשויים מקמח ומים כמו לחם, בכל זאת ברכתם מזונות. בהגדרת המושג פת הבאה בכיסנין, הביאו הפוסקים שלוש הגדרות שכולן נפסקו בשולחן ערוך: הראשונה, פת נכססת, כמו בייגלה. השנייה, מדובר בפת מתוקה, כמו עוגה. השלישית, פת ממולאת במתיקה, כמו בורקס.

מחלוקת האחרונים

א. בעקבות כך שפת נכססת ברכתה מזונות, נקט בשו''ת גינת ורדים (סי' סד), שיש לברך על המצה בורא מיני מזונות - שהרי היא נכססת, ומכאן שברכת המצה ברייט היא מזונות. מדוע אם כן בפסח מברכים עליה המוציא? הסיבה לכך היא שבפסח מתייחסים אל המצה כלחם ולא כפת הבאה בכיסנין, וממילא ברכתה המוציא, ובלשון הרב עובדיה (יחוה דעת ג, יב) שהביא את דבריו:

''ובשו"ת גינת ורדים בגן המלך (סימן ס"ד) כתב, המצה שעושים בפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכסנין ולברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה ניקודים, וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח מברכים עליה המוציא וברכת המזון, עד כאן לשונו.''

ב. בבית דוד (שו''ת סי' ע') חלק על הגינת ורדים וכתב, שכל השנה יש לברך על המצה המוציא, וכפי שנוהגים האשכנזים. בטעם הדבר שלא מדובר בפת נכססת שברכתה מזונות נימק, שהסיבה שהמצה נכססת אינה בגלל שהיא יבשה בעקבות צורת הבישול, אלא בגלל שמדובר בלחם דק מאוד, ולכן במקרה מעין זה יש לברך המוציא.

עוד טען הציץ אליעזר (יא, יט) שנקט כפוסקים האשכנזים ושיש לברך המוציא על מצה, שמעבר לעובדה שייתכן שבזמן הזה המצות כבר לא כל כך נכססות, הטעם שהביא הגינת ורדים, שבפסח יש לברך המוציא כי זה נחשב הלחם שבאותה תקופה הרי זה נכון כל השנה, ומאז המצאת מצות המכונה והימצאות מצות כל השנה - רבים נוהגים לאכול מצה לא רק בחג הפסח, ובלשונו:

''הנה גם כפי טעמו זה של הבית דוד דבקביעותא תלוי, מכל מקום יש להחילו בזמנינו גם על המצות הנאפות בשאר ימות השנה, כי יש לומר דהבית דוד דיבר על המצב בזמנו, שמצות מכונה עוד לא היה נפוץ, מה שאין כן בזמנינו שנפוץ לאפות ולאכול מצות בכל ימות השנה ואלפים קובעים סעודתם עלייהו, ברור שגם הבית דוד כפי טעמו זה יודה ושפיר יש ליטול עליהם ידים ולברך ברכת המוציא ולאחריהם ברכת המזון, ונחשבות כלחם גמור לכל דבר.''

ג. גישה שלישית ממוצעת, היא גישתו של הרב עובדיה (שם) שבעקבות החיד''א סבר שאמנם לאחר פסח יש לברך מזונות על אכילת מצה כיוון שכך נהג העם, אך בכל זאת הוסיף שיש מקום להחמיר ולאכול את המצה רק בתוך סעודה בה אוכלים לחם, או לאכול ממנה שיעור של קביעת סעודה, שאז לכל הדעות יש לברך המוציא על אכילתה (ועיין הערה[1]).

ברכת הקניידלך

נקודה אחרונה הקשורה לגמרא בברכות שראינו, היא המחלוקת סביב ברכת הקניידלך. כפי שראינו, נפסק להלכה כדעת רבא, ובמקרה בו חתיכות הלחם או המצה קטנות מכזית - ברכתן מזונות. הגמרא ממשיכה וכותבת, שבמקרה בו 'עירס' את החתיכות, כלומר חיברם, ברכתו של הלחם חוזר להיות המוציא:

א. בעקבות דברי הגמרא הבין המגן אברהם (קסח, כח), שגם על הקניידלך יש לברך המוציא, שהרי על אף שבהתחלה מדובר בלחם שאיבד את צורתו, בסוף מגבלים אותו לחתיכות גדולות מכזית (וודאי לפי השיטה שמידת הכזית, כגודל הזית היום).

ב. אבן העוזר (שם) והנשמת אדם (נד, ד) חלקו על המגן אברהם וסברו שברכת הקנידלך מזונות. בטעם הדבר נימקו, שכאשר הגמרא כותבת שהמגבל חתיכות ליותר מכזית ברכתן המוציא, זה נאמר רק במקרה בו לאחר מכן אופים את אותן החתיכות, אך לא כאשר מבשלים אותן וכפי שעולה מפירוש רש''י לסוגיה (ד''ה בשערסן), שכתב שיש לאפות את החתיכות לאחר מכן.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] יש להעיר שלדעת הרב אליהו (שגם סובר שלאחר פסח ברכתה של המצה מזונות), ברכתה המוציא לא רק בפסח, אלא גם שלושים יום לאחר החג. בטעם הדבר נימק, שמכיוון שהסיבה שבפסח מברכים המוציא על המצה היא שמחשיבים אותה כלחם, דין זה נכון עד פסח שני, שגם בו יש עניין לאכול מצות.  

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע