"אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים" (במדבר ד,יח). '"אל תכריתו את שבט הלוי" וגו'. הה"ד (תהלים לג): "הנה עין ה' אל יראיו" וגו' "להציל ממות נפשם" וגו'. "הנה עין ה' אל יראיו" וגו', זה שבטו של לוי, שהם יושבים ומקוים לחסדו של הקב"ה. וכי כל הבריות אינן מיחלים לחסדו של הקדוש ברוך הוא?! אלא ביותר שבטו של לוי, שלא נטלו חלק בארץ, אלא יושבים ומתפללים שתעשה ארץ ישראל פירותיה, כדי שיטלו מעשרותיהם, שאין להם כלום בעולם, אלא חסדו של הקב"ה. הוי, "למיחלים לחסדו”. "ולהציל ממות נפשם”, מן מיתה עצמה. "ולחיותם ברעב”, אלו כ"ד מתנות כהונה, שנתנו לשבט לוי: עשרה במקדש, ועשרה בגבולין, וד' בירושלים, הוי "ולחיותם ברעב”. אמר רבי אלעזר בן פדת: מאיזו מיתה היו נצולים? אם ממיתה של עולם, הרי אין בריה שאין מתה. מהו "להציל ממות נפשם”? אלא ממיתת הארון. כיצד? אמר רבי אלעזר בן פדת, בשם ר' יוסי בן זמרא: בשעה שהיו ישראל נוסעין, היו שני ניצוצין של אש יוצאין מתוך שני בדיו של ארון, כדי לפגוע שונאיהם. ומניין שכן? משה אומר לישראל: מה אתם מתייראין מן בני ענק, וכי קשים הם מאותן שהיו באים כנגדנו?! והיה הארון שורפן. וכן הוא אומר (דברים ט): "וידעת היום כי ה' אלקיך הוא העובר לפניך" וגו', מכאן אתה דורש, שהיו שני ניצוצין מקדמין לפניהם. אמר להם: "הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך”, וכיון שהיו הניצוצין יוצאין, היתה האש שפה בטעוני הארון, והיו נשרפים ומתמעטין. ומנין שהיו שבט קהת ממועט? אלא, אתה מוצא ג' משפחות היו טוענין כל כלי המשכן: גרשון טעון כל כלי האריגה, יריעות, פרוכת המסך, והקלעים. ומשפחת קהת, היו טוענין הארון, והשלחן, והמנורה, והמזבחות, וכלי הקדש. ומררי טוען הקרשים, והבריחים, והעמודים, והאדנים. ואת מוצא, שהיו נמנים ארבע משפחות הללו, מבן חדש ומבן שלושים שנה, וכיון שהוא מונה את הגרשוני, מבן חדש, הוא מונה אותם שבעה אלפים וחמש מאות, וחוזר ומונה אותן מבן שלושים שנה, ומוצא אותן, ב' אלפים ושש מאות ושלושים, הרי, שהיו ק"ל יותר על שליש. וכן מררי מונה אותם מבן חדש ועולה מניינן ו' אלף ומאתים, וכיון שהוא מיחסן מבן ל' שנה, הוא מוצא אותן ג' אלפים ומאתים, הרי שהיו ק' יותר על חציין. אבל משפחת קהת, את מוצא אותן מרובין מכל המשפחות, כי מבן חדש הוא מונה אותן ומוצא אותן ח' אלף ו' מאות, וכיון שהוא בא מבן ל' שנה, הוא מוצאן ב' אלף ז' מאות ונ', הרי שהיו אפילו פחות משלישיתן קי"ז. למה כן? אלא כשם שאמר ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא: מתוך שהיתה האש יוצאת ושפה בטועני הארון, היו מתמעטין, והיו כל א' וא' רצין, זה נוטל את השלחן, וזה נוטל את המנורה, וזה נוטל את המזבחות, ובורחים מן הארון, מפני שהיה מזיקן, והיה הארון כאלו מתבזה, והיה הקדוש ברוך הוא כועס עליהם, ושוב היו מתכלין. אמר הקב"ה למשה: מה אני הורג בני קהת, אם יטענו הרי מתמעטין, ואם לא יטענו, הרי כעס עליהם! א"ל הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת, כדי שלא יכרתו מן העולם, שלא יהו מניחין ובורחין, "אל תכריתו את שבט" וגו', אלא יבא אהרן ובניו, "ושמו אותן איש איש על עבודתו ואל משאו”, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה, וממשא למשא. הה"ד (במדבר ד): "וזאת עשו להם וחיו" וגו'. רבי שמואל בר נחמן אמר: ח"ו, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשלחן ומנורה, אלא אע"פ שמתמעטין, היו נותנין נפשם על הארון. ואם כן למה היה מזהיר עליהם אל תכריתו את שבט וגו'? אלא מפני שהיו יודעין, שכל מי שטוען בארון, שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות, וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: אני טוען כאן, וזה מריב ואומר: אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם. אמר האלקים למשה: עשה להם תקנה כדי שלא יתכלו מן העולם, "אל תכריתו" וגו', אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם, שלא יריבו זה עם זה. עשה להם משה תקנה, אלא שהיו מריבין זה כנגד זה, זה אומר: אני טוען בארון, וזה אומר: לאו, אלא אני טוען, ולא היה יודע אחד מהו קבוע לו, מהו משאו. אמר הקב"ה והיו אהרן ובניו נכנסין ונותנים לכל אחד ואחד טעונו, שנאמר: "ואהרן ובניו יבאו ושמו אותם" וגו'' (במדבר רבה ה,א). בשתי הדעות מובא שבני קהת מתו בהקשר לארון הברית (שברחו מלקחתו או שרצו לקחתו), מניין להם זאת? י"ל שלמדו זאת מהמשך הפס': “אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים. וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו בגשתם את קדש הקדשים" וגו' (במדבר ד,יח-יט), שלמדו כעין רמז שהמיתה (והחיים – שלא ימותו) קשור במה שנמצא בקה"ק שזהו הארון, ולכן למדו שבהקשר אליו נגרם שמתו. מיילא לשיטת רשב"נ מובן שרצו בשל מעלתו, אולם מניין לריב"ז שהיו מתים כתוצאה מכך שיצא אש ולכן לא רצו לקחתו? נראה שלמד זאת מכך שעניין ההגנה על בני קהת מובא כאן במפקד שכלל בנ"י נפקדו כדי לצאת להילחם בארץ (אמנם שבט לוי נמנה לעצמו בשל מעלתו, אבל זה כחלק מכלל המפקד של בנ”י בעת ההיא, שנפקדו לדעת כמה לוחמים יש להם), לכן למד ריב"ז שזה קשור במלחמה על א"י, ולכן למד שבמלחמה על א"י נאמר "וידעת היום כי ה' אלקיך הוא העבר לפניך אש אכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך" (דברים ט,ג), שיש קשר של אש במלחמה על א"י שמגיע בהקשר לארון שמייצג את ה', שהוא עבר לפני המחנה, ולכן למד שמזה היו מתים בני קהת. מה שנאמר שהיו שני ניצוצין של אש, נראה שלמד זאת בשל הבדים, כמו שאומר 'שני ניצוצין של אש יוצאין מתוך שני בדיו של ארון', שנראה שבכיבוש א"י אנחנו צריכים להילחם עליה, ולכן העזרה קשורה למעשינו, ממילא לכן ראה קשר לבדים שבהם אנו נושאים את הארון. או שזה כנגד שני לוחות הברית שבארון, שלכן יצאו כנגדם שני ניצוצות. או כנגד "נעשה ונשמע" שבזה קיבלנו עלינו את התורה (ולכן בפס' שדרשו בתהלים דרשו גם על כ”ד מתנות כהונה, שנראה שזה כנגד ששבט לוי ובפרט הכהנים מלמדים את בנ”י תורה, ולכן נותנים להם כעין תשלום בכ”ד מתנות, כנגד שי"ב שבטים אמרו בסיני "נעשה ונשמע", ולכן כ"ד [י"ב כפול שנים]. נראה גם שלכן יש כ"ד ספרים בתנ"ך. ע"פ זה יובן שיוצאים שני ניצוצות של אש של תורה שבאים מכח "נעשה ונשמע", שמזה היו מתים בני קהת ולכן גם בפס' בתהלים נאמר גם על כ"ד מתנות כהונה יחד עם העניין של להצילם ממיתה. גם הובא על מעשרות שזה בא”י, כרמז שקשור לכיבוש הארץ של בנ”י [ולכן גם כרמז מפרטים איפה הכ“ד מתנות ניתנות, שזה כולל את המקדש – ששם הארון, ואת ירושלים שמשפיעה קדושה של תורה לניצחון (כנאמר “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם”), ואת הגבולים – שנמשך כח ניצחון לכל הלוחמים בכל מקום שהם]). דבר זה לא היה רק בזמן מלחמת כיבוש א"י ע"י יהושע, אלא בכל הדורות יש גילוי של כח ה' דרך מעשינו, שאנו מייצגים את ה', ולכן זה בא לידי גילוי שה' עוזרנו ע"י התורה שהיא מראה לנו את הדרך איך לייצגו – לגלות שם ה' בעולם. לכן נאמר בתהלים: “עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם" (תהלים קכב,ב), ודרשו חז"ל: 'א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם", מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם, שהיו עוסקים בתורה' (מכות י,א). שהתורה עוזרת לנו במלחמותינו, ונאמר בלשון של "בשעריך ירושלם", גם כדי לרמז על מלחמות שבהם מגינים על ירושלים (והיא כרמז על כלל א"י, שירושלים היא השיא ומקום המלכות על כל הארץ) כשערים המגנים על העיר, וגם לרמז על שהשורש לזה נמצא בתורה שגנוזה בארון שהוא נמצא בירושלים – במקדש. גם בדורנו ראינו גילוי לזה, שא"י לגבולותיה הרחבים שנכבשה בששת הימים, באה יחד עם ירושלים כרמז לשורש הכח להצלחתינו במלחמה.