"שלשה נתנבאו בלשון "אֵיכָה": משה, ישעיה וירמיה. משה אמר (דברים א, יב): אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי, ישעיה אמר (ישעיה א, כא): אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, ירמיה אמר (איכה א, א): אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

אמר ר' לוי... משה: ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר: 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר: 'איכה ישבה בדד' ".

(מדרש רבה, מגילת איכה, פרשה א, א)

מהי המשמעות המשותפת לשלוש נבואות אלו שמבקש הדרשן להדגיש בדבריו אלה?

הביטוי "אֵיכָה" מבטא תימהון - משהו שמעורר השתוממות, או בלשוננו היום, משהו ש"אינו נקלט". יש כאן תופעה שאי אפשר להבין אותה ולהסביר אותה על פי כל קנה מידה רגיל, ונותר רק לתמוה - "אֵיכָה!"

מהם אותם עניינים שלגביהם הביעו שלושת הנביאים (משה, ישעיה וירמיה) פליאה?

משה הביע פליאתו ביחס לכבודם של ישראל (דברים א, י-יב): "ה' אֱלֹקיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב... אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם". הדמיון לכוכבי השמיים מתפרש לעניין מעלתם המיוחדת של ישראל. ה"אֵיכָה" של משה מבטא תמיהה חיובית על גדולתם של ישראל, שאין גבול למעלתם בזמן שעושים רצונו של מקום. לכן נאמר במדרש: "משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם".

הנביא ישעיה, לעומת זה, ראה אותם בקלקולם ואמר (ישעיה א, כא-כג): "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁוחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".

אמרו חז"ל בגמרא (מגילה טז, א): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין - יורדין עד עפר וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים". מעלתן של ישראל מחייבת שכאשר אין הם ממצים את הפוטנציאל שלהם, כל הכוחות המיוחדים הטמונים בהם יפרצו חס ושלום לכיוונים לא רצויים עד שיוכלו להרע יותר משאר האומות.

ואילו הנביא ירמיה ראה אותם בניוולם, בשעת עונשם וחורבנם (איכה א, א): "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי". כגודל מעלתם וכעומק נפילתם, כך עצומות צרותיהם יותר מכל אומה ולשון כמאמר הנביא (עמוס ג, ב): "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹוד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם".

יש בכך משמעות מעשית עבורנו. עם ישראל אינו בנוי לחיים בינוניים, "נורמאליים". השאיפות שלנו צריכות להיות גדולות, מרחיקות לכת, בין במישור הלאומי ובין במישור הפרטי. כנגד התפיסה שחזרנו לארצנו על מנת להיות עם ככל העמים, יש להציב את השאיפה לתחייה רוחנית של עם ישראל לצד התבססותנו החומרית בארצנו. כנגד ההסתפקות בהיותנו שומרי מצוות פחות או יותר, יש להציב את הרצון להיות תלמידי חכמים, חסידים וצדיקים המסוגלים להשפיע ולשנות את פני החברה - "וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים".

הרב אברהם וולפסון, מהאתר: "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" - www.ybm.org.il