חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי
25/2/2022
אומרת המשנה באבות - חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סוד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו. רבי יוסי הכהן, חסיד. רבי שמעון בן נתנאל, ירא חטא.
בא ר' חיים ויטאל, ומסביר מדוע משה רבינו היה ירא כ״כ מעוג מלך הבשן;
אומר ר' חיים ויטאל - דבעוג מלך הבשן היה ניצוץ של רבי שמעון בן נתנאל שמבואר עליו במשנה באבות פרק ב׳ שהוא היה מחמשה תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, ושהיה ירא חטא. ומרומז זה בר״ת בש״ן [=אותיות שמעון בן נתנאל], ושלכן היה משה ירא מלהרוג אותו עד שהוצרך הקב״ה לומר לו שלא ירא כדכתיב בפרשת דברים עיי״ש. והנה גם בזה יתכן דיש הקבלה דמה שהיה בו ניצוץ דירא חטא זה גרם אצל משה ענין היראה.
נסכם את מה שאמרנו עד עכשיו:
הרבה מלחמות יש לנו כאן בפרשה: עוג מלך הבשן, סיחון מלך האמורי, אדום, מואב, עמון. אבל אם נשים לב, מאחורי כל המלחמות האלה מסתתרות מצוות; נגד אדום לא נלחמים - לא בגלל שאין כוח, אלא בגלל שיש לו זכות של מצות כיבוד אב עוד מעשו הרשע. נלחמים כנגד מואב ולא כנגד עמון, כיון שלעמון יש שכר שיחה נאה. נלחמים כנגד סיחון מלך האמורי, כיון שהוא היה שייך לאותם אמוריים שרצו לזרוק אבנים בנחל ארנון, וכעת מגיעים איתו לחשבון. ונלחמים בעוג מלך הבשן, כיון שנסתיימה הזכות שלו בהצלת לוט [שזכה לאריכות ימים מופלגת], לכן אפשר כעת להרוג אותו.
אם ככה, נמצאנו למדים את המסר בדברי חז״ל כאן בפרשה; חז״ל רוצים שנדע, שהפס׳ הללו נכתבו כי ״הן הן גופי תורה״ - אל תסתכל במלחמה כמלחמה; בכל מלחמה מונח ׳גוף תורה׳ - אין מלחמה, מבלי שיש מאחוריה מצוה!
״על כן יאמרו המשלים באו חשבון״ - תעשה את החשבון של אותם מלחמות, ותראה שכל המצוות סובבות על הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה; כל המצוות כולם, סובבות על ציר אחד - של זכות או לא זכות; יש זכות - לא נלחמים, אין זכות - נלחמים. הכל סביב למצוות!
אם אלה הדברים, הייתי רוצה לסיים בדבריו של הרב ניימן:
כותב הרב ניימן - במדרש רבה מובא: ולא יכלו אחריו לענות אותו. אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של כל הגוים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הה״ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה״ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב״ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה.
רואים מזה איך שחז״ל הקדושים היה תמיד לפניהם פחד ה׳ - ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וכשלמדו הפסוק ולא יכלו אחיו לענות אותו תיכף נזכרו בחשבון שלמעלה ואמרו: אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה, מפני שאף רגע אחד לא שכחו מזה ותמיד היתה לפניהם חרדת ר׳ יוחנן בן זכאי {ברכות כ״ח} לכן כשהגיעו לפסוק של יוסף או של בלעם תיכף עשאו חשבון שלהם.
שמעתי כי מרן הגאון ר׳ ישראל סלנטר זצוק״ל למד עם התלמידים את הגמרא בבא מציעא {דף י״ג} מצא שטר חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר, ומקשה הגמרא אם כשחייב מודה אמאי לא יחזיר? התייפח בבכי, התלמידים שאלו אותו: רבינו, מה יש כאן לבכות? וענה להם כי בשעה שלמד את קושית הגמרא ׳אם חייב מודה אמאי לא יחזיר׳ נזכר שגם הקב״ה ישאל אותו אם כשחייב מודה, ז״א אם אתה מודה שאתה חייב לי למה אתה לא מחזיר לי, ז״א למה אתה אינך חוזר בתשובה? אעפ״י שהענין מדבר בדבר אחר לגמרי, אבל ר׳ ישראל סלנטר זצ״ל שתמיד היה פחד ה׳ לנגד עיניו ודאג על מה שהחסיר בעבודת ה׳, שמע בהגמרא עוד דבר, מה שאחרים שאין להם פחד ה׳ אינם שומעים כלום.
ובזה אפשר להבין מה שחז״ל הקדושים מבארים את הפסוקים על כן יאמרו המושלים - אלו המושלים ביצרם, באו חשבון - נעשה חשבון העולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, וראיתי בספר אהל יעקב להמגיד מדובנא שאומר: וכבר צווחו קמאי איך היתה כזאת לדרוש במאמר ע״כ יאמרו המושלים בואו חשבון - ע״כ יאמרו המושלים ביצרם כי זה דבר רחוק מאוד? עיין שם לפ׳ חקת. אבל לפי האמור אפשר לומר כי אין כוונת חז״ל להכניס את זה בפסוקים - אלא חז״ל הקדושים אשר תמיד היה דאגתם ופחדם מה שהם מקצרים בעבודת ה׳ ותמיד היה הדין וחשבון נגד עיניהם, כיון שראו בפסוק בואו חשבון אעפ״י שזה מדבר בענין אחר לגמרי, תיכף נזכרו בחשבון של הקב״ה, ואמרו אחד לחברו: בואו ונחשוב חשבונו של עולם כמש״כ: אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו וגו׳.
וידידי הרב הגאון ר׳ שמואל רוזובסקי הוסיף לי על זה, מה שאמרו חז״ל עה״כ אשרי אדם שומע לי - שכל שמועותיו לי, היינו שכל מה שהוא שומע הוא מקשר תיכף עם עניני שמים, והוא כשהאדם, כל מעיניו ורעיוניו דבוקים בה׳, אז כל מה שהוא רואה ושומע תיכף מקשר לה׳, וזהו שכל שמועתיו לי.
נכנסנו בשבוע שעבר בס״ד לחודש תמוז. יש אנשים שב״ה רואים את עצמם כבר ב׳דיוטי - פרי׳; ישנם אנשים שרואים את עצמם כבר ב׳לונה גל׳ או ב׳לונה שפריץ׳ - הם רק שומעים חודש תמוז, הם מיד מדמיינים את הטיולים. אבל יש אנשים שרק שומעים ׳חודש תמוז׳, מתחילים להזיע מפחד! - ולמה? כי אומרים לנו חז״ל - תמוז ר״ת - ׳זמני תשובה ממשמשים ובאים׳ - אז כל אחד שומע, מה שהוא רוצה לשמוע; אם ככה, יש ששומעים ׳תמוז׳ מיד עולה להם בראש - זה הרבעון האחרון של השנה! עוד תשעים יום תקיעת שופר! עוד ששים יום מתחילים לומר סליחות!
באים חז״ל ואומרים לנו - ״על כן יאמרו המשלים באו חשבון״ - אתה יכול ללמוד את החשבון הזה, כמילות עידוד שנתנו בלעם ובעור לחיילים של סיחון. אבל אתה יכול ללמוד מהמילה ׳חשבון׳ - דין וחשבון; השאלה היא איך אתה מחליט לשמוע!
אומר לנו ר׳ שמעון בן לקיש - ״הן הן גופי תורה!״ - מונחים כאן גופי תורה. אבל השאלה היא, מה אתה רוצה לשמוע ומה אתה באמת רוצה להפיק מזה; האחריות שלנו היא להבין את ערך המצוות לנצח, ואת ערכם של עבירות ח״ו לנצח.
(ברוך שאמר) - ספר תורה למכירה כאן מידע
ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בהי ובך התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם: ויאמר ה׳ אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי:
גם לאחר ששבו בתשובה, וגם לאחר שהתפלל משה רבינו, לא החזיר הקב״ה את ענני הכבוד, ולא סילק את הנחשים ממחנה ישראל, הנחשים המשיכו לנשוך, אלא שכל מי שהסתכל על נחש הנחושת, וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי: והרי פרשה זו צריכה תלמוד. מה זה ועל מה זה היתה מדת הדין מתוחה על בני הדור החדש שבמדבר, לאחר שקצרה נפשם מרוב צרות תלאות ופחדים? אם הראו להם את כל הצרות והשמדות שבגלות אדום, איך נענשו כ״כ על דיבור קל? איך נתפסו בשעת צער? ולא עוד אלא שבבעל הטורים כתוב: ‘ותקצר נפש העם - מלמד שראו כל הצרות שיבואו בגלות אדום ואיך ימשך גלות אדום’. כלומר שפתח הקב״ה את עיניהם וראו את טיטוס ומחריבי הבית השני, אלפי אלפים הרוגים בצרה ההוא, ושוב ראו את ההמשך הנורא, מסע הצלב הראשון השני והשלישי באשכנז וצרפת, ראו את האינקוויזיציה בספרד, ראו את גזרות ת”ח ות״ט בפולין, ראו את אושוויץ וכל מחנות המוות, וזה שכתוב ‘לסבוב את ארץ אדום’, שראו כל הצרות העתידים לסבול בארץ אדום, עד היום האחרון. לא כתוב שהראו להם את הגאולה. רק את הצרות הקשות והנוראות ראו. הרי אמר האדמו”ר ה’בית ישראל’ זי״ע, שמי שעבר את אושוויץ יש לו חלק לעולם הבא אף אם הוא נכשל ומדבר וכו’. מי שאינו מדבר, ומקבל באמונה ודממה, הוא צדיק אמת ויכולים לנשק את ידיו ולתת לו קוויטלאך. נס גלוי היה לו שלא עזב את האמונה אחר שראה צרות ושמדות כאלה. כי הדיבור במצב הקשה, הוא דבר טבעי ביותר. וכיון שראו אותו דור את כל הצרות של גלות אדום ביחד, מטיטוס ועד היטלר ימ״ש, כל ההריגות והגירושים של בני ישראל, הרי האדם הנורמלי פשוט משתגע כשמעלה על דעתו צרות נוראות כאלה, איך יש עליהם טענה כשפתחו פיהם ודברו? והרי רש״י הק’ כתב שקצרה נפשם, היינו שלא היה להם כח בנפשם לסבול כ”כ הרבה צרות. לא שהם אמרו שקצרה נפשם, אלא שהתוה״ק מעידה עליהם שקצרה נפשם. איך הגיע להם שילוח נחשים השרפים? הרי המקרא צווח ואומר דרשני. בחסות עלות ספר תורה למכירה
חז״ל למדונו שאין אדם נתפס על צערו, בשעה קשה של האדם אין טוענים על שמוציא מפיו דיבורים קשים. וכן נהגו רבוה״ק אחר שבאו פליטי המלחמה, אחד מעיר ושנים ממשפחה, ובאו ותינו את טענותיהם ובכיותיהם לפני כ”ק מרן מהר”א מבעלזא זי״ע, ולפני כ”ק אדמו”ר מקלויזנבורג זי״ע ולכל צדיקי הדור, לא דנו אותם לכף חובה, אלא הבינו את מר לבם, והשתדלו להרעיף עליהם דברי תנחומים שאין לנו שום הבנה והשגה בהנהגת ה’, ובוודאי הכל לטובה. לפני מאה שנה כשלמדו את דברי בעל הטורים, עוד לא ידעו מה שראו בני המדבר באותה שעה שקצרה נפשם, היום אנו יודעים הרבה יותר מה שהם ראו באותה שעה, ראו את אושוויץ וכל מחנות השמד, געוואלד איך יש עליהם טענות כשדברו באלקים ובמשה, איך שולחים עליהם נחשים שרפים?
אדה״ר אומר ‘האשה אשר נתתה עמדי’, כאן כפר בטובה, שהתלונן גם על ההטבה וביאור הענין ע”פ מש”כ במס’ ע״ז דף ה. ‘תנו רבנן מי יתן והיה לבבם זה להם, אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל’. וכשנתבונן באדם הראשון, בתחילה נתנו הקב״ה בגן עדן, היה לו שם כל טוב וטב, מלאכי השרת צולין לו בשר, אין לנו השגה בביאור הדבר, אבל החיים שלו היו בתכלית השלימות. אח”כ בא הקב״ה ואמר לו ‘לא טוב היות האדם לבדו’, אדם הראשון לא הבין למה לא טוב, כמו שיש בחורים ששואלים מה חסר לי כאן בישיבה, יהודים טובים צולים לי בשר ונותנים לי כל טוב, הכל הכי טוב, מי צריך עזר כנגדו?. ואמרו חז”ל שהביא הקב”ה את כל בעלי החיים לפני אדה״ר וראה שיש לכולם בן זוג, וביקש שגם הוא צריך. לאחר שקיבל אדה״ר את הבת זוג, הביאה לו את הגהינם בעולם הזה, בעבורה נתקלל ‘בזעת אפך תאכל לחם, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת’, בגללה צריך לכסות את הכרטיס אשראי כל חודש, ובגללה נשתלשלו כל צרות עוה״ז, כמבואר בספר הישר לרבינו תם מה שאדם עובר בעוה”ז, וכן אומרים בסליחות ערב ר״ה, אדם איך יזכה, בכל יום למות מחכה, והולך ומונה את המציאות המרה שעובר על האדם בעוה״ז, וכל זה מחמת חטא עץ הדעת, הכל בעבור שבקשה שיאכל מעץ הדעת. שהרי אדה״ר עצמו לא רצה לאכול, וכמבואר בבעל הטורים ‘היא נתנה לי מן העץ’, היינו שהכתה אותו במקל עד שהוכרח לאכול מעץ הדעת, וכל זה ממחשבה אנוכית שלא תמות היא וישא הוא אחרת, אתה תרד עמי יחד לגהינם. אח”כ בא הקב”ה ושאל מדוע אכלת מעץ הדעת? אמר אדה״ר כמה מלים ‘האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל’, הרי אתה ידעת שלא היה חסר לי אשה כלל, נתת לי אשה והיא נתנה לי לאכול מעץ הדעת.
משה רבינו אומר לכלל ישראל, הנכם כפויי טובה בני כפויי טובה, מהי דוגמא של כפוי טובה, זה מה שאדה”ר אומר להקב״ה ‘האשה אשר נתת עמדי’. והרי היא הביאה את ‘אושוויץ’ לעולם’, וכמ”ש החת״ס איך קרא לה ‘חוה’ על שם שהיתה אם כל חי, הרי טוב היה לה שם המות משם החיים? והרי עד היום הזה היא מפרשת חלה ומדלקת נרות שבת על שכבתה נרו של עולם וחלתו של עולם. האם כשאומרים על אשה זו ‘האשה אשר נתת עמדי’, נקראים ‘כפוי טובה’?
חסד גדול היה באכילת המן, שלא הוצרכו לנקביהם ארבעים שנה, ועל הטבה הזו התלוננו ‘ונפשינו קצה’ ומה אמרו הם, שקרא להם משה ‘כפויי טובה בני כפויי טובה’: ‘נפשינו קצה בלחם הקלקל’ ופרש״י שמפני שהיה המן נבלע באבריהם, קראו למן קלקל. שהוא קל ונבלע באברים. והוסיף רש״י ‘והיא היתה להם טובה גדולה שלא הצריכם לטרוח ולצאת שלוש פרסאות לפנות’. כלומר, אף שבדרך כלל יצירת האדם היא בדרך של נקבים נקבים חלולים חלולים, עם מערכה שלימה שמברכים עליה בכל יום. ארבעים שנה לא הוצרכו לברך אשר יצר. והרי זה דבר נורא ונפלא. בגמ’ מבואר שיצחק אבינו עשה חשבון עם הקב״ה על ימי חייו של יהודי, ואמר שחלק מימי חייו עוברים בבית הכסא. דור המדבר היה להם טובה נוראה שלא הוצרכו ללכת לבית הכבוד. והרי מובן שנקרא ‘בית הכבוד’ בלשון סגי נהור, שיהודי עם נשמה אלקית צריך להכנס למקום כזה. אך הם קראו למן ‘לחם הקלקל’ עבור זה. ורש”י פי’ בהמשך הפרשה כשהקב״ה שלח הנחשים השרפים ‘יבא נחש ויפרע מכפויי טובה’.
עפ״ז נוכל להבין ישוב פרשה זו. הן אמת שבאותה שעה הראו להם משמים את כל הצרות הנוראות שבכל הגלות הארוך הזה, לסבוב בארץ אדום, כל סיבובי הגלויות ראו עיניהם, וכמ”ש רש״י שלא היה לבם יכול להכיל צער נורא ואיום כזה, מסע הצלב, גירוש ספרד,
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
