אומרת התורה: "ויקח ישראל את כל הערים האלה
8/4/2022
אומרת התורה: "ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל בכל ערי האמרי בחשבון ובכל בנתיה: כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן"
זאת אומרת, ׳חשבון׳ היתה שייכת למלך הראשון של מואב [התורה לא מזכירה כאן את שמו], וסיחון בא וכבש את המקום ממנו.
באה הגמרא במסכת חולין, ואומרת דבר שלכאורה הוא פלא, שמי שקורא אותו ברגע הראשון מקבל צמרמורת:
אומרת הגמרא {מסכת חולין ס, ב} - אמר רייש בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה...
אומר רש"י - הרבה מקראות. יש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה.
התורה נקראת ׳תורה׳, מלשון ׳הוראה׳. כל פס׳ בה, בא להורות לנו דבר מסוים. אבל אומר כאן ר׳ שמעון בן לקיש, שלא רק שיש פס׳ שלא באים להורות לנו שום דבר, אלא שלכאורה הם אפילו מיותרים! - ומהו א׳ הפסוקים האלה?
אומרת הגמרא {שם} - כיוצא בדבר אתה אומר {במדבר כא-כו} כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב וגו' גם פס׳ זה נדמה כאילו נכתב ללא צורך, כי מאי נפקא מינה מהו יוצא ומה נלמד מדבר זה, ומה בא הכתוב להשמיענו? אבל גם כאן לאמיתו של דבר יש ללמוד הלכה מפס׳ זה, וכך הוא ביאורו: דאמר להו שהרי אמר להם הקבייה לישראל {דברים ב-ט} אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, ונמצא שהיה אסור לישראל לכבוש כלום מארץ מואב, ולכן אמר הקבייה ליתי סיחון ליפוק ממואב יבוא סיחון מלך האמורי ויכבוש חלק מארץ מואב ויוציאה מידי המואבים, ועכשיו כבר אינה יותר בכלל ארץ מואב, אלא ארץ סיחון, וליתו ישראל וליפקו מסיחון ויבואו ישראל ויוציאוה מסיחון. והיינו דאמר וזה מה שאמר גם רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון שע״י כיבוש חלקים מארץ עמון ומארץ מואב בידי סיחון, הותרה ארצם ו׳נטהרה׳ לישראל, שהותר להם לכובשה.
אם נשים לב לדבריו של ר׳ שמעון בן לקיש, נראה שכתוב "הן הן גופי תורה" -איזה ׳גופי׳ תורה יש כאן?!
הביטוי של "הן הן גופי תורה", מופיע בכמה מקומות בש״ס; מופיע בגמרא במסכת שבת {לב, א} - תניא רשבייג אומר: הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה; מופיע במשנה במסכת חגיגה {י, א} - הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה.
נשאלת השאלה - מה שייך הסיפור של סיחון שכבש את מואב כדי שיהיה לישראל מקום לגור, לגופי תורה - איזה מין גופי תורה יש כאן?!
באים חז״ל ומלמדים אותנו, שאם נבין את המסר הטמון כאן, נוכל גם להגיע למסקנה אילו גופי תורה מונחים בפס׳ הזה.
לאחר הפס׳ הזה, מגיע פס׳ שאמר אותו בלעם בן בעור - "על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"; את הפס׳ הזה אמרו אבא ובן - בעור ובלעם בנו. היות וחשבון היתה עיר כ״כ מבוצרת ומואב היה בתוכה, חשש סיחון שמא לא יעלה בידו לכבוש אותה - לכן מה הוא עשה?! הזמין את בעור ואת בלעם בנו, לקלל את מואב כדי שיצליח סיחון לנצח את המלחמה ולכבוש את חשבון - וזה מ״ש "על כן יאמרו המשלים״- הגיעו בלעם ובעור ועודדו את החיילים - ״באו חשבון״ - תיכנסו פנימה לתוך חשבון! אתם תראו ש - ״תבנה ותכונן עיר סיחון״ - שהעיר הזאת תהיה לבסוף שייכת לסיחון!
אם אלה הדברים, בואו ננסה להבין מה מונח מאחורי המלחמה הזאת:
בכל שבת קודש, אנחו אומרים מזמור בתהילים שנקרא ׳הלל הגדול׳; שם אנחנו מקדישים, הן לסיחון והן לעוג מלך הבשן, ׳כי לעולם חסדו׳ באופן נפרד.
נשאלת השאלה - למה לא הכניסו אותם ב׳כי לעולם חסדו׳ של "למכה מלכים גדלים", או "ויהרג מלכים אדירים"?
בראש ובראשונה, לפני שניגש לביאור הדברים, עלינו להבין את המסר הטמון כאן בפרשה כפי שכותב ר׳ שמעון בן לקיש; רצתה התורה לומר לנו, שהקב״ה משתמש באנשים על מנת להפיק את רצונו.
הארץ אמורה להינתן לישראל. אבל בארץ יושבים מואב וצריך לסלק אותם, לכן מביא הקב״ה את סיחון ׳לנקות׳ את המקום, כדי שישראל יוכלו לקבל אותו מאוחר יותר - וזה כוונת דברינו, שהקב״ה משתמש באנשים מסוימים, כדי להפיק את רצונו; סיחון חשב שהוא מלך גדול מאוד. פתאום נכנס לו רעיון במוחו, לקום ולכבוש את העיר חשבון. אבל בעצם את כל הרעיון הכניס הקב״ה למוחו, שכל מטרתו היתה להעביר את המקום לידי ישראל, וז״ש "לב מלכים ושרים ביד ה׳".
אם ככה, יש לנו כאן מסר ראשון שאותו אומר לנו הנביא: "הכרתי גוים נשמו פנותם
... אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר...".
אומרת הגמרא {מסכת יבמות סג, א} - אייר אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר {צפניה ג-ו} הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם וכתיב {צפניה ג-ז} אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר.
דבר נוסף, אומר הירושלמי {מסכת ברכות פ״ט ה״ד} - רבי ברכיה אמר בשם רבי לוי, על שם {תהילים צב, ט} ואתה מרום לעולם הי. לעולם ידך על העליונה.
למה כוונת חז״ל כאן?
הקב״ה משתמש באנשים, כדי להוציא את רצונותיו אל הפועל - למה הכוונה? ישנם אנשים שרוצים לעשות פעולה מסוימת. אבל הם לא מבינים, שבעצם הקב״ה גורם להם לרצון הזה כדי לעשות את רצונו. דוגמא לזה אנחנו יכולים למצוא אצל סיחון; סיחון חשב, שאם הוא יכבוש את חשבון יהיה לו יותר מעמד. אבל באה התורה ומלמדת אותנו, שבעצם הקב״ה השתמש בסיחון כדי להוציא את רצונו אל הפועל - להוציא את מואב מהארץ ולהכניס אליה את בנ״י, וכמ״ש הירושלמי: "ואתה מרום לעולם הי - לעולם ידך על העליונה״ - הקב״ה מפיק את רצונותיו מכל אדם ואדם. נביא כמה דוגמאות לכך:
אחי יוסף, שומעים מיוסף כמה וכמה חלומות - "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי", ומנגד אומרים לו האחים: "המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו וגו׳"; לאחר מכן, הוא מגיע עם חלום חדש - "ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי".
כמובן שבעקבות החלומות הללו, מתגברת אצל האחים השנאה כלפיו; האחים יוצאים לרעות את הצאן, ויוסף נשלח ע״י יעקב אביו לראות בשלומם. ברגע שמגיע יוסף, אומרת התורה: "הנה בעל החלמות הלזה בא: ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו״ ... "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו: לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו״ - הולכים האחים ומוכרים אותו לישמעאלים, מתוך מחשבה שעצם מכירתו, תביא לסיום ׳התיק׳ הזה שנקרא יוסף - ״מהישמעאלים הוא יגיע לכל מיני מדינות ... שם הוא יטמא בתוך הגויים, וממילא לא יהיה לו סיכוי לחזור בחזרה".
אבל כבר מלמד אותנו הירושלמי - ״ואתה מרום לעולם הי - לעולם ידך על העליונה"; לוקח הקב״ה את רצונם של האחים להיפטר מיוסף, ומוביל את יוסף ישירות אל המלוכה שלו; אמר הקב״ה: ״אדרבא, ברצון שלכם אני מפיק את רצוני - דרככם אני שולח אותו ישירות למלוכה!"
אמרו איצטגניני פרעה - "ראינו שעתיד מושיען של ישראל להיוולד, והוא ילקה על המים״; מיד גוזר פרעה ״כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת״ - ומה קרה מהגזירה הזאת? לוקחים את מושיען של ישראל ומרוממים אותו! - משה מוכנס לתוך תיבה ביאור, מגיעה בתיה בת פרעה ומושה אותו משם, הוא מובא אל פרעה ופרעה מגדל אותו על ברכיו! - ולמה??? כדי להכשיר אותו להיות מלך!; אמר הקב״ה: אתה גזרת ׳כל הבן הילוד היארה תשליכהו׳ - אתה עוד תראה, שאתה לבסוף תגדל אותו על ברכיך!"
דוגמא נוספת שעומד עליה הגאון רי יוסף חיים זוננפלד:
יונה הנביא, מקבל ציווי מהקב״ה ללכת ולעורר את תושבי נינווה לתשובה, וכידוע, הוא מסרב ללכת;
אומרים חז״ל {ילקוט שמעוני, יונה, רמז תק״מ} - אמר יונה: אלך לח״ל שאין השכינה נגלית שם, שהגוים קרובי תשובה הם, שלא לחייב את ישראל.
הוא מגיע אל חוף הים ביפו ומחפש אניה להפליג איתה. הוא מוצא אניה, ומשלם על כל המקומות בספינה רק כדי שתצא לדרך.
אומר הנביא: "והי הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר" מספר המדרש - פרשו לים, עמד עליהם רוח סערה מימינם ומשמאלם וכל האניות עוברות ובאות בשלום ובשתיקה ואותה אניה בצרה גדולה וחשבה להישבר. רי חנינא אומר: משבעים לשון היו באניה וכל אחד אלוהו בידו ומשתחוים ואומרים: נקרא איש אל אלוהו והאל אשר יענה ויציל הוא האלהים, וקראו ולא הועילו מאומה. יונה בצרת נפשו נרדם ויעף לו, בא אליו רב החובל אמר לו: אנו עומדים בין מות לחיים ואתה נרדם, מאיזה עם אתה?! אמר לו: עברי אנכי. אמרו לו: שמענו שאלהיך גדול, קום קרא אל אלהיך, אולי יעשה לנו ככל נפלאותיו שעשה בים. אמר להם: בשבילי צרה זאת - שאוני והטילני אל הים. א״ר שמעון: עדיין לא קבלו עליהם להשליכו לים עד שהפילו גורלות ונפל הגורל על יונה, מה עשו? נטלו כלים שבאניה והשליכום לים להקל מעליהם ולא הועילו, רצו לחזור ליבשה ולא יכלו, נטלו את יונה והעמידוהו על ירכתי הספינה, אמרו: רבון העולמים, אל תתן עלינו דם נקי שאין אנו יודעים מה מעשה של זה האיש, הטילו אותו עד ארכבותיו והים עומד מזעפו. נשאו אותו אצלם והים הולך וסוער, הטילו אותו עד טבורו והים עומד מזעפו. נשאו אותו אצלם והים עומד וסוער, הטילו אותו [עד] צוארו וכוי, עד שהטילו כולו שנאמר וישאו את יונה ויטלהו אל הים ויעמד הים מזעפו.
אומר הנביא: " וימן ה' דג גדול לבלע את יונה ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות"
עומדים האנשים על סיפון האניה בתדהמה - מעולם הם לא ראו ולא שמעו דבר כזה; כל הרעש הזה, בגלל יהודי א׳ שמנסה לברוח מהקב״ה!
אומרים חז״ל - וראו המלחים את כל האותות והנפלאות שעשה הקב״ה עם יונה והשליכו איש את אלהיו, שנאמר {יונה ב, ט} משמרים הבלי שוא, וחזרו ליפו ועלו לירושלים ומלו בשר ערלתם, שנאמר {א, טז} וייראו האנשים יראה גדולה את ה׳ ויזבחו זבח לה׳ וידרו נדרים, וכי זבח זבחו, אלא ברית מילה שהוא כדם זבח, ונדרו איש אשתו ובניו וכל אשר לו לאלקי יונה ונדרו ושלמו ועליהם הוא אומר: "ועל גרי הצדק". נתרגם את הדברים לימינו אנו:
אותם שבעים נוסעי האניה, מגיעים אל החוף ומספרים לכל מכריהם: "אל תשאלו מה קרה לנו בספינה! יהודי א׳ ניסה לברוח מהקב"ה - הקב״ה הביא כזאת סערה, שמעולם לא ראינו! איך שזרקנו אותו לים - הים נרגע!" - כמה קידוש ה׳, נגרם כתוצאה מזה!
השמועה הזאת מגיעה גם לתושבי נינווה; הם שומעים שהיה נביא שנשלח לנינוה לעורר אותם בתשובה, אבל סירב ללכת.
לאחר שלשה ימים, פולט הדג את יונה "תתקס״ח פרסאות ליבשה"; פתאום רואים אנשי נינווה בנאדם שנוחת אצלהם בחוף. שאלו כולם: "זה אתה עם הסיפור של הספינה והדג???", "כן - זה אני!"
אומר הנביא: "ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת: ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם" - וכולם לבסוף חוזרים בתשובה.
אומר הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד - בוא ותראה, יונה חשב לברוח מהקב"ה - ומה עשה הקב"ה??? השתמש ביונה, כדי להפיק ממנו את רצונו! - "אתה לא רוצה להתנבאות על נינוה?! לא רק שאתה תתנבא, אלא מהבריחה שלך אני יפיק את רצוני!", וזה מ"ש "ואתה מרום לעולם ה' - לעולם ידך על העליונה".
דוגמא נוספת, אנחנו מוצאים אצל ׳יוסף מוקיר שבת׳:
מספרת הגמרא {מסכת שבת קיט, א] - הוה ההוא נכרי בשבבותיה [ליוסף מוקיר שבת] היה שכן נכרי דהוה נפישי נכסיה טובא שהיו לו נכסים רבים. אמרי ליה כלדאי אמרו החוזים בכוכבים לאותו נכרי כולהו נכסי יוסף מוקר שבי אכיל להו כל נכסיך, יוסף מוקיר שבת עתיד לאכלם, היינו, כל נכסיך יעברו אליו. הנכרי שרצה שלא יתקיימו דבריהם, אזל זבנינהו לכולהו ניכסי הלך ומכר את כל נכשיו, זבן בהו מרגניתא וקנה תמורתם מרגלית יקרה מאוד אותבה בסייניה וקבע את המרגלית בכובע שעשה לעצמו, משובץ במשבצות של זהב שבהן קבועות מרגליות. בדרך זו חשב שיוכל לשמור על עושרו. בהדי דקא עבר מברא בזמן שהיה עובר במעבורת על הנהר אפרחיה זיקא הפריח הרוח את כובעו. שדייה במיא הטילו למים, בלעיה כוורא ודג בלע את המרגלית מאורח יותר. אסקוה העלו הדייגים דג זה, אייתוה אפניא דמעלי שבתא והביאוהו לעיר עם פנות היום סמוך לכניסת השבת, בזמן שכולם כבר קנו את צרכי השבת שלהם. אמרי הדייגים המאוכזבים: מאן זבין כי השתא מי יקנה דג בשעה מאוחרת כזאת? אמרי להו אמרו לדייגים: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי לכו והביאוהו ליוסף מוקיר שבת דרגיל דזבין שרגיל הוא לקנות לכבוד שבת כל מטעמים הבאים אליו. אמטיוה ניהליה הביאוהו אצלו, זבניה ואכן קנה אותו. קרעיה כשקרע את הדג להכינו לשבת, אשכח ביה מרגניתא מצא את המרגלית בתוכו. זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא מכר לאחר מכן את המרגלית תמורת שלש עשרה עליות המלאות דינרי זהב, כלומר, תמורת הון עתק. פגע ביה ההוא סבא ואמר: מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא בעא מיני מי שלווה לכבוד שבת, השבת פורעת לו את חובו! אם ככה, כאשר הקב״ה רוצה לתת עושר ליוסף מוקיר שבת, הוא מגלגל שברגע א׳ הגוי יחלום חלום, ימכור את כל רכושו ואת הכסף הוא ימיר לאבן יקרה, שאותה יבלע הדג, שאותו יקנה יוסף לכבוד שבת - והכל יגיע לו על ׳מגש של כסף׳! -זמ״ש "לעולם ידך על העליונה"!
אם ככה, זה מה שכתוב כאן בפרשה. כשהקב״ה רוצה לתת את המקום שנקרא ׳חשבון׳ לעם ישראל - היות והוא מיועד לנחלת בני גד, אומר הקב״ה לסיחון - "בוא ותכבוש את מואב", ולאחר שהוא יכבוש את מואב, הוא יביא את עם ישראל כדי שיכבשו את סיחון.
זהו המסר הראשון שמונח כאן בפרשה. אבל בנוסף, יש לנו גם מסר של ׳גופי תורה׳ - ואליהם הייתי רוצה להגיע:
למי שמסתכל על המלחמות שהיו כאן, יוכל לשים לב שהמלחמות האלה מאוד מעניינות; בתחילה, כאשר יוצאים להילחם בבני אדום, אומרת התורה: "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו: וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבתינו: ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך: נעברה נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר נעבר גבלך ... ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה: וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו״ - עם ישראל לא נכנס לאדום, הוא ממשיך הלאה, ואז מגיעה הפרשה של סיחון; סיחון כובש את מואב - מבקשים רשות לעבור - סיחון מסרב, וכאן יוצאים למלחמה! מלחמה נוספת בפרשה, נמצאת לקראת סיום הפרשה - הולכים לכבוש את עוג מלך הבשן, ומשה רבינו חושש להילחם מולו; אומרת התורה: "ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון".
ישנה מלחמה נוספת, שמוסתרת במילים - "כי עז גבול בני עמון"; "עמון" היה מקום נוסף שהיה ניתן להילחם בו. אבל עם ישראל בחרו שלא להילחם, כנראה מפאת חוזקו.
לאחר מכן, אומרת התורה: "על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"
נשאלת השאלה - מי אלו אותם "המושלים"?
אמרנו קודם, שעפ״י פשט הדברים, הכוונה לבלעם ובעור. אבל באה הגמרא ומביאה את דרש הדברים:
אומרת הגמרא {מסכת ב״ב עח, ב} - א''ר יוחנן: מאי דכתיב {במדבר כא-כז} על כן יאמרו המושלים וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.
אומר הרשב״א - לכאורה, הפס׳ הזה מיותר. מה זה מעניין אותנו שבלעם ובעור עודדו את החיילים של סיחון?! אבל אם חז״ל מתייחסים לפס׳ הזה, זה אומר שטמון כאן איזשהו מסר עבורנו, והוא "בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה".
אומר לנו ר׳ שמעון בן לקיש על הפס׳ הזה - "דע לך, שגופי תורה מונחים כאן!" אם אלה הדברים, בואו נראה איך חז״ל מסתכלים על המלחמות האלה: למה עם ישראל לא נלחמו באדום?
הם מגיעים ומתחננים בפני אדום: ״כ״כ הרבה תלאות סבלנו - תן לנו להיכנס!", אבל אדום לא מסכים בשום פנים ואופן - ״לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך״ - "אתה לא נותן להיכנס? אין בעיה״ - ״ויט ישראל מעליו״ - ולמה לא נכנסו? פשוט מאוד - כי הקב״ה אמר שלא להיכנס; הבטיח הקב״ה, שאת הר שעיר הוא נותן נחלה לאדום - ולמה ?
אומר התרגום יונתן בן עוזיאל, שאת הר שעיר הוא נתן לאדום כדי לשלם לו על מצות כיבוד אב שהיתה לו, שלא היה אדם שזכה לכבד את אביו, יותר מעשו הרשע;
אומר המדרש {דברים רבה, פרשה א, אות טו} - אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא כבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכבד עשו לאביו יותר ממני. כיצד, אמר רבן שמעון בן גמליאל הייתי משמש את אבי בכלים צואים, וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהן, אבל עשו לא היה עושה כן, אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו, הן מעלים.
אם ככה, היות והר שעיר ניתן לאדום בנחלה כתשלום לכיבוד אב שהיה לעשו, לא יכלו ישראל להיכנס אליה.
מגיעים למואב - העיר חשבון שייכת לבני גד, ולכן צריך להילחם מול מואב. אבל אסור להילחם מולם - ולמה ? כי ככה אמר הקב״ה "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה".
נשאלת השאלה - ולמה כך ציוה הקב״ה?
שתי סיבות בדבר. הא׳ היא, משום שרצה הקב״ה לשלם שכר ללוט, שלא גילה למצרים ששרה היא אשת אברהם ולא אחותו כפי שאמר להם אברהם. סיבה נוספת שמביאה הגמרא, בגלל שתי פרידות טובות שעתידות היו לצאת מהם - רות המואביה ונעמה העמונית.
אם ככה, למרות שהיה ניתן להילחם במואב, הקב״ה ׳לקח׳ את שירותיו של סיחון ונתן לו להילחם כנגד מואב - לגרש אותם מאותו מקום שנקרא ׳חשבון׳, שלאחר מכן ניתן כנחלה לבני גד.
יוצא א״כ, שלא נלחמנו כנגד מואב, כיון שיצאה ממנו ׳פרידה טובה׳ - רות המואביה. אבל אם נשים לב, גם מעמון יצאה ׳פרידה טובה׳ - נעמה העמונית.
נשאלת השאלה - אם ככה, למה רק את מואב גירשו ממקומם? למה לא עשו את אותו הדבר גם לעמון?!
אומר המדרש לקח טוב - על הפס׳ "כי עז גבול בני עמון", עזה אהבה שאהב הקב״ה את העמונים יותר מן המואבים, במואב הוא אומר {דברים ב, ט} אל תצר את מואב, אבל עשות בם אנגריא מותר. אבל בעמון כתוב {שם יט} אל תצורם ואל תתגר בם, וכל כך למה? על שום המעשה, הבכירה קראה מואב בחציפות. אבל הצעירה קראה שם בנה בצניעות בן עמי, ללמדך ששכר שיחה נאה אין הקב״ה מקפח, כ״ש עם הצדיקים שעתיד ליתן להם שכר טוב על כל מצוה ומצוה ועל כל פסיעה ופסיעה ועל כל דבור ודבור, וכן הוא אומר {עמוס ד, יג} ומגיד לאדם מה שיחו.
מגיע שבת קודש, אנחנו אומרים בהלל הגדול - "לסיחון מלך האמרי כי לעולם חסדו: ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו"
כשהגיע משה רבינו למלחמה מול עוג - הוא פחד! אמר לו הקב״ה: "אל תירא ממנו"; אומר תנא דבי אליהו {פרק כה} - אין אומרים אל תירא, אלא למי שירא.
נשאלת השאלה - למה משה רבינו פחד ממנו?!
נכון, הוא היה גדול מאוד. הגובה שלו היה עצום - הכל בסדר גמור. אבל מי שיודע להוציא נשמה ממטר שישים, יודע להוציא גם נשמה משש עשרה מטר; אין שום הבדל ביניהם, זה אותו גודל של נשמה.
אומרת הגמרא {מסכת נדה סא, א} - אמר [משה]: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר {בראשית יד-יג} ויבא הפליט ויגד לאברם העברי. ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה מב, אות ח} - ויבא הפליט (בראשית יד, יג), ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא, ועכשו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו.
לבסוף אברהם יצא למלחמה ולא מת, וממילא שרה נשארה אשתו. אבל בכל זאת, לעוג נזקפה הצלתו של לוט - למרות שהוא לא נתכוון לשם שמים, ולמרות שאפילו נתכוון לדבר עבירה! - ובכל זאת, משה היה ירא ממנו!
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
