כבוד הלשון – פרשת פינחס

כה,יג: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם—תַּחַת: הדגש בלמ"ד בצירוף 'והיתה לו' מורה על גודל קנאותו של פינחס והאומץ הרב שהפגין נוכח כל העדה וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה (ז), ולכן שכרו רב: גם כהונת עולם לו ולזרעו וגם ברית שלום.

כז,ד: תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: הדגש בנו"ן בצירוף 'תנה לנו' מורה על בקשה רגשית טעונה של בנות יתומות שאין להן אח, הרוצות לשַמֵּר את זכר אביהן. לחצן של הבנות בא על רקע העובדה שהדין בעניינן לא היה ברור, אף לא למשה, שהוצרך לשאול את ה'.

כח,ד: אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: הכבש הראשון כתוב בלי ה"א הידיעה, כי הוא מוספר מבעוד יום בתור כבש ראשון, ולכן כאילו נכתב 'כבש מספר אחת', ואז ממילא הכבש השני כבר מיודע בה"א הידיעה, 'הכבש השני'.