פעמיים בפרשה אנו מוצאים את משה רבנו שומר על זכות השתיקה, בפעם הראשונה אנו רואים זאת במעשה זמרי וכוזבי במקום שמשה ירמוז להם שמעשיהם אינם עומדים בכללי האתיקה שקבלו מסיני או ירמוז להם שהדבר אינו ראוי לא מוסרי או נוגד את החוק, משה לא פוצה פיו ושומר על זכות השתיקה. בפעם השנייה אנו מוצאים אצל בנות צלפחד שבאות אל משה בשאלה מה הדין שלהם בעניין ירושת אביהם "אבינו מת במדבר..." גם פה משה שומר על זכות השתיקה ומפנה את שאלתם אל בורא עולם וכי משה לא יכל להשיב להם? הלא ארבעים יום וארבעים לילה ישב ולמד תורה מפי הגבורה ושינן את התורה ארבעה פעמים פעם לאהרון, פעם לבניו, פעם שלישית לזקני העם ופעם רביעית אל העם כולו, קצת היה מתאמץ היה יודע להשיב על שאלתם. אלא על השאלה הראשונה עם פרשיית כזבי וזמרי משה שתק הואיל והיה לו רבב של נגיעה אישית, שאילו היה מבהיר להם את חומרת המעשה היו משיבים לו, בת יתרו מי התיר לך, הלא ציפורה היתה בתו של כהן מדיין. בבנות צלפחד נעלמה ממנו הלכה, הואיל ולמשה היה אבק התנשאות שבזמן האצלת הסמכויות בעת מינוי השופטים בעצת חותנו יתרו אמר משה לשופטים, הדבר הקשה תביאו אלי והדבר הקטן תשפטו אתם. אבק זה גרם לו שנעלמה ממנו הדין אצל בנות צלפחד. על מנהיג לנהוג במשנה זהירות ללא כל אבק רבב עליו, לחשב מעשיו בפלס היות ולמעשיו ישנם השלכות מרחיקות לכת והוא עתיד לקחת אחריות ולשלם על מעשיו. מנהיג לאו דווקא על אומה או קהילה, מנהיג זה גם  בבית עם בני המשפחה נושא משרה, נציג הבית המשותף וכהנה וכהנה, עליו לדעת במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב וזה מה שעשה פנחס תלמידו, ראה משה עומד מן הצד ושותק תפס את ההנהגה לידיו, כמובן שאנו לא ראויים למעשיו של פנחס בדורונו זה מעשה מרחיק לכת, אולם עלינו להסביר בדרכי נועם ובדו שיח פורה, במתינות ובהתחשבות להבין את השונה בבחינת: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".