אברהם יהושע פרנס ורעייתו לא זכו 

לזרע של קיימא. כל תינוק שנולד להם 

לא החזיק מעמד יותר משנה. בני הזוג 

נסעו לרבי חיים הלברשטאם מצאנז, בעל ה'דברי 

חיים', כדי לקבל ברכה.הם נכנסו לחדרו של הרבי 

וסיפרו בלב נשבר כי כל ילד שנולד להם אינו מוציא 

את שנתו ואין בכוחם לסבול עוד. ה'דברי חיים' 

העניק להם ברכה שיזכו לזרע של קיימא וירוו רוב 

נחת.

"לא מספיקה לנו ברכה", אמרה האישה, "אחרי כל 

מה שעברנו, אנחנו צריכים הבטחה!"

"אבל נתתי ברכה", טען הרבי, "וזה מספיק!" האישה 

המשיכה להתעקש והבעל התנצל: "היא לא תיתן לי 

לצאת מכאן בלי הבטחה..."

ה'דברי חיים' קם על רגליו, אחז בזקנו של הבעל 

ואמר: "אבל נתתי ברכה!" כמה משערות הזקן 

נתלשו מחוזקת ידו של הרבי.

בני הזוג עזבו את הרבי בתחושה שהוא מקפיד 

עליהם. החסידים בחוץ שאלו אותם מה אירע 

ואברהם יהושע סיפר להם דברים כהווייתם. 

החסידים אמרו: "הרבי המתיק לכם את הדין, ואתם 

עוד תראו זאת!"

כעבור שנה נולד בנם יוסף־יצחק ובעקבותיו בת 

נוספת.

עברו השנים ויוסף־יצחק בגר ונשא לאשה את פייגא 

פרידה. הם התגוררו בעיירה דיקלה שבגליציה 

ונולדו להם בנים ובנות. לילה אחד חלם שהוא לבוש 

בגדים לבנים ומהלך במדבר, והחלום נשנה כמה 

פעמים. הוא הלך לרבו, הרב משה דומברובל, שאמר 

לו כי משמעות החלום היא שעליו לנסוע לארצות 

הברית, שהיא מדבר שממה ברוחניות, ללכת בבגדי 

לבן כמו אדמו"ר ולנהוג בכל ההידורים והחומרות.

הוא עשה כדברי רבו, והפליג לאמריקה עם אשתו 

וילדיו בשנת תרס"ח )1908(.

באמריקה לבש בגדי לבן וחבש שטריימל בשבת 

ונהג ביראת שמיים מופלגת. הוא לא השתמש 

בחשמל ובמים מהברז בשבת בגלל חששו שיהודים 

עובדים בחברות הללו, והידר מאוד באכילת בשר 

ובשתיית חלב.

יוסף־יצחק ניסה לעבוד בכמה מקומות, אבל בגלל 

שמירת שבת, שעליה לא היה מוכן להתפשר, לא 

מצא מקום עבודה קבוע. כאשר לא עמד בתשלום 

השכירות, המשכיר סילק אותו ואת משפחתו 

מהדירה. בלית ברירה המשפחה בת שמונת הילדים 

עברה להתגורר במרתף של אחד הבניינים הגבוהים, 

מקום הפקר ששימש כמחסן פחמים לחימום דירות 

הבניין.

יום אחד כמה מילדי המשפחה שיחקו מחוץ לבניין. 

בני זוג יהודים עברו לעומתם וראו מחזה מדהים: 

ילדים כושים מדברים יידיש!

הם פנו אליהם בתדהמה: "ממתי כושים מדברים 

יידיש?!"

אחד הילדים צחק: "אנחנו לא כושים, אלא 

מתגוררים במחסן פחמים..."

בני הזוג ביקשו מהילדים להובילם למקום מגוריהם.

הילדים הובילו אותם למרתף הבניין הסמוך. בני הזוג 

ירדו והזדעזעו ממצבה של משפחה יהודית שחיה 

במרתף פחמים. ליבו של האיש נכמר והוא הוציא 

פנקס ורשם צ'ק על סך חמשת אלפי דולרים, הון 

עתק בימים ההם, שיספיק להם לרכוש בית כרצונם.

יוסף־יצחק שאל את האיש: "איך אתה מתפרנס?" 

האיש סיפר כי יש לו מפעל. "האם הוא פתוח 

בשבת?" "כן", הודה האיש.

יוסף־יצחק פנה לרעייתו: "מעולם לא נהניתי מכסף 

של חילול שבת ואיני רוצה ליהנות גם להבא, אבל 

אני יודע כמה את סובלת כאן ולכן אני משאיר את 

ההחלטה בידייך. אינך חייבת לסבול מהחומרות 

שלי".

פייגא פריידא אמרה: "תמיד הידרת במצוות שבת 

ואיני רוצה להפסיק זאת".

בני הזוג לא האמינו למשמע אוזניהם. בני אדם עדיני 

נפש חיים בתוך מחסן פחמים, ובגלל הידור במצוות 

שבת מסרבים להצעתם לקבל בית במתנה!

הם נפרדו מהמשפחה ויצאו החוצה. ואז אמרה 

האישה: "אני זוכרת שלפני כמה שנים אמרת לי 

שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים לפתוח את העסק גם 

בשבת, אבל הבטחת שכאשר תהיה לנו אפשרות 

לא נתפרנס בשבת. והנה אנחנו עומדים על הרגליים 

ובכל זאת ממשיכים לחלל שבת. ולעומת זאת, 

תראה איך היהודים האלה מוסרים את נפשם עבור 

השבת ומוכנים להתגורר במרתף מלא פחמים!"

"את צודקת", הודה האיש, והציע: "בואי נחזור 

אליהם".

הם חזרו למרתף הבניין. האיש פנה ליוסף־יצחק 

ואמר: "אם אחליט לסגור מעתה את המפעל שלי 

בשבת, האם תהיה מוכן לקבל ממני את הכסף?"

"אם אתה מבטיח, אני מוכן", אמר יוסף־יצחק. "אם 

כך, יש דיל", אמר האיש ונתן לו את הצ'ק.

יוסף־יצחק ורעייתו רכשו בית בכסף שקיבלו. בני 

הזוג שעמדו בהבטחתם והפסיקו להפעיל את 

מפעלם בשבת, היו אצלם כבני בית, ובהדרגה עשו 

תשובה שלמה. שתי המשפחות שמרו על קשר 

קרוב כל ימיהן.

יוסף־יצחק פרנס בנה בית מדרש קטן ומקווה 

בביתו. בשנותיו המאוחרות נודע כבעל מופת 

ואנשים נושעו מברכותיו עד שנפטר בשיבה טובה.