חידושים נפלאים מהגאון ר' אריה לייב היימאן

ערבותו של יהודה לבנימין

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי... וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי

(מד, לב-לג)

התוספתא במסכת ברכות פרק ד' משנה טז', מספרת על קבוצת תנאים שהיו יושבים בבית-שער של רבי יהושע, ומנו כמה סיבות שבעבורן זכה יהודה למלכות. ואת כולן דוחה רבי עקיבא.

א. מפני שהודה במעשה תמר – אמר להם: וכי מקבלים שכר על העבירה?

ב. מפני שהציל את אחיו מן המיתה – אמר להם: דיה להצלה שתכפר על המכירה!

ג. מפני הענווה, שאמר ליוסף 'וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר' – אמר להם: סופו של ערב שיצא ידי ערבותו.

שאֵלוהו: "אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? אמר להם: מפני שקידש שמו של הקב"ה כשעלו שבטים ועמדו על הים... קפץ שבטו של יהודה וירד בתחילה".

נתחיל עם דעות התנאים: יש משותף להודאה במעשה תמר, הצלת יוסף ולקיחת ערבות על בנימין. כל השלושה מורים על ענווה ומוכיחים את יכולתו של יהודה להתנתק ולהתעלם מעצמו ולתת קיום וחשיבות לאחר על-פניו – ואפילו על-פני חייו שלו.

הקשר בין אלו לִזכּוֹתו במלכות, נהיר ובולט. יסוד המלכות מתואר ב'ילקוט שמעוני' (ויקרא תסט): "כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם"! 'מלך' הוא הדואג לטובת עמו. 'מלך' מהנה אחרים ואיננו נהנה מהם (נדרים כד.). הקדמת אחרים לעצמו, מעניקה ליהודה 'מלכות'.

ויהודה אינו היחיד שבעיני התורה ראוי לשררה בגלל שנתן נפשו בעד אחרים. הקב"ה מצווה את משה להאציל מרוחו על שבעים זקנים "אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" (במדבר יא, טז). ורש"י מבאר:

אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך. והיו מרחמים עליהם, ומוכים על ידם, שנאמר 'וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. עתה יתמנו בגדולתם – כדרך שנצטערו בצרתן.

ובפרשת 'שמות' (ה, יד) מוסיף רש"י: "לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושׂם עליהם". ונראה לי, שרש"י רומז למאמר חז"ל (סוטה ה.) שהקב"ה משרה שכינתו על הענווים. 

גם משה רבינו עצמו, שמרוחו ניתָּן לזקנים, שם נפשו בכפו והרג את המצרי בראותו סבלות אחיו. וזה לנו האות שהוא כשר וראוי למלוכה.

וכל שנות מנהיגותו רצופות בהגנה על עם ישראל, בנפשו ובגופו. הוא מבקש מוּתוֹ תחתיהם בהמליצו בעדם עד כדי "מְחֵני נָא מִסִפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). כך תכונתו של מלך.

נראה לי, בס"ד, שאף רבי עקיבא אינו חולק כלל-ועיקר. וראיה, שדעת אותם תנאים מן התוספתא שיהודה זכה למלכות בגלל שהודה במעשה תמר, מופיעה ב'סתמא' בסוטה (ז: וברש"י).

ודברי ר"ע כך מתפרשים: גם לדידו, זכה יהודה למלוכה בעד שלושת המעשים האמורים. אך טענתו היא אחת: שאין להוכיח מאלו לבדם שיהודה ראוי למלכות. כי ברקע של מעשה תמר ושל הצלת יוסף יש 'עבירה' ויש 'מכירה', ויכול כל בעל-מצפון גם-כן להודות במעשה תמר ולהציל את יוסף. ולכן, אלו אינם מוכיחים על עושיהם שהינם צדיקים או אמיצי-לב במיוחד.

ומכך שעָרב יהודה את בנימין, גם אין ראיה מוחלטת. כי אולי היה בטוח בגבורתו, וגם הרעב דחק אותו עצמו בתוך שאר המשפחה, והייתה 'נגיעה' במסירותו לבנימין (וכך ברש"י מג, ח).

אלא, אומר ר"ע, קפיצת כל שבט יהודה לים מוכיחה למפרע שגם מעשי יהודה האחרים היו מונְחים ע"י ענווה והתמסרות לזולתו. שבט יהודה קפץ לים רק על קידוש שמו. כאשר חשו שאין בכוחם לצלוח את את הים וזעקו 'הגיעו מים עד נפש' – לא הייתה במעשיהם כל פניה אישית ושום שיקול זר. הנכונות לבטל את עצם המציאות, את החיים, בעד האמונה ולמען לַמֵד את העם כולו אמונה – זו ראיה על אופיו של יהודה.

בזאת, מבהיר רבי עקיבא שדעות שאר התנאים קיימים ויציבים. ביהודה שוכנת מכבר תכונה הראויה למלך.

ואמנם כך הוא. ערבותו של יהודה אינה לבנימין אחיו לבדו. אף דוד, נכדו, 'ערב' לשאול, נכד בנימין:

"אמר רבי יודא בר ר' סימון: לָמוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו, שנאמר 'אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ'. אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך, שערב את בנימין מיד אביו... מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב"ה: חייך! כשם שנתת נפשך תחת שאול, שהוא משבטו של בנימין, כשם שעשה יהודה זקנך... כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין. (ילקו"ש ש"א קכו)" 

מעשה יהודה נצחי! מעשה יהודה מהווה 'סימן לבניו' והכה בנפשם שורש. וזה לאות לנו, שהתמסר לבנימין מתוך ענווה וביטול עצמו, ולא לכל תועלת אישית.