עלילה שסוכלה על ידי עכברים
נכתב על ידי DL2000, 5/3/2014
היה היה פעם יהודי שהיה גר בכפר בין גויים רבים ומעט יהודים,
שמו של היהודי היה הלל או כפי שקראו לו בכפר "הילקה", ופרנסתו
היתה מבית מרזח שחכר מהפריץ המקומי, הגויים שהיו נכנסים
לפונדק שלו כדי ללגום כוסית יי"ש ולאכול מנה דג ממולא טעים,
אהבו את הילקה השקט וההגון שהתייחס עליהם בידידות ולא לקח
מהם אף פעם אפילו קופייקה (פרוטה) מיותרת, והגויים השיכורים
כיבדוהו בשל כך. רק גוי אחד ושמו סטפן הראה להילקה היהודי
שנאה גלויה, היה זה גוי גס רוח שיכור כמעט תמיד, ופיו מלא קללות,
כאשר הילקה ראה שסטפן לקח כבר משקה מעל למידה היו מסרב
למכור לו יותר, ולא אחת אף נאלץ "ללוות" את השיכור בעל כרחו
כמובן אל מחוץ לבית המרזח. סטפן שנפגע, נשבע להינקם מהיהודי
הילקה מאחר שהוא היה חייב לו סכום כסף הגון תמורת המשקה
ששתה אצלו, היה ה"פתרון" הנוח ביותר להרוג את היהודי, ובזה
לסלק הן את הפונדקאי השנוא והן להיפטר מהחובות הרבים שהיה
חייב ליהודי. אולם הוא פחד להרגו שמא יישלח לסיביר, ועל כן
החליט כי יעליל עליו עלילה ויהי מה, אומר ועושה.
סטפן הלך לעיר הסמוכה וסיפר שם למשטרה כי בעל המרזח
הילקה, מרמה את הממשלה, ע"י כך שלא על כל כמות היי"ש שהוא
מוכר הוא משלם המכס כחוק אלא רק על חלק ממנו, כעדים המוכנים
לאשר את דבריו, הוא מסר שמות של מספר איכרים מכפרים
סמוכים, שהיו מוכנים להישבע כי הילקה מכר גם להם יי"ש לא חוקי,
גויים אלה היו חבריו של סטפן טיפוסים מפוקפקים כמוהו, אשר
שנאת היהודים שבערה בקרבם דחפה אותם לכל דבר פשע, התלונה
הוגשה ובעקבותיה באה החקירה, עדי השקר של סטפן הופיעו
ונשבעו לשקר באשרם את העלילה כאילו היתה עובדה קיימת
ומוכחת, התובע שבעצמו היה אנטישמי לא קטן, מצא כאן הזדמנות
לנגח את כל היהודים ולכנותם רמאים, הוא תבע להטיל על הילקה
את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק למקרה מסוג זה.
הילקה מצידו הכחיש כמובן את אשמות השוא, כשדמעות עומדות
בעיניו הוא הצהיר כי הוא חף מפשע, וכי נפל קרבן לעלילה שטפל
עליו סטפן במגמה להינקם ממנו, באו גם גויים רבים והעידו כי הילקה
הנו אדם ישר ולא יעלה על הדעת להאשימו בכגון דא, אפילו הפריץ
ממנו חכר הילקה את בית המרזח, מצא לנכון לומר כמה מלים לטובת
היהודי "שלו", החוקרים ראו והבינו כי הילקה אינו אשם, אך מאידך
לא יכלו לבטל את ה"עדויות" בשבועה, וכך נמשך הענין קרוב לשנה.
לבסוף התקרב היום בו עמד המשפט להתקיים, מצבו של הילקה
היה רופף ביותר, והוא ישב בביתו יומם ולילה שבור ורצוץ ואמר
תהילים כשעיניו זולגות דמעות, אשתו של הילקה היתה בתו של
יהודי כפרי שהתגורר בקרבת העיירה ליובאוויטש, ואביה היה חסיד
ליובאוויטש, וממנו היא שמעה לעתים קרובות על הרה"ק רבי מנחם
מנדל ה"צמח צדק" זיע"א, על צדקותו ועל גדולתו, וכיצד הוא הושיע
יהודים רבים בעצתו ובברכתו ובתפילותיו, עתה כאשר בעלה היה
נתון בצרה יעצה לו לנסוע לרבי ולשטוח את צרותיו בפניו, וברכתו
וודאי תקויים. להילקה מצידו לא היה רקע חסידי, אביו לא היה חסיד
והוא בעצמו מעולם לא נסע אל שום רבי, על כן הוא סירב בתחילה
לשמוע לעצה ה"מוזרה" של אשתו, וביטל אותה במחי יד.
אולם ככל שהתקרב מועד המשפט ובלית ברירה, הוא החליט
לשמוע בקול אשתו, רתם סוס לעגלה ונסע לליובאוויטש בהגיעו
לחצר הרבי התברר לו חיש מהר כי להגיע אל הרבי זה כלל לא
פשוט, הגבאי הודיע לו כי חסידים רבים וביניהם סוחרים חשובים,
ממתינים זה ימים מספר כדי להיכנס אל הרבי ל"יחידות", וגם הוא
הילקה יצטרך לחכות כמוהם בסבלנות, אם ירצה להתקבל, ברגע
הראשון התחרט הילקה על כל הנסיעה, אולם לאחר מכן התאושש
וסיפר לגבאי על הצרה שהוא נתון בה, את תאריך המשפט המתקרב
ואת בקשתו לברכה מהרבי, דבריו נגעו ללבו של הגבאי והוא הבטיח
לו לנהוג לגביו לפנים משורת הדין. ואכן כבר למחרת היום הודיע לו
הגבאי כי יתכונן להיכנס אל הרבי.
בהיכנסו אל הרבי נתקף הילקה לפתע הרגשה של חדלון, מבוכה
ואובדן עצות, הוא עמד לרגע באין אומר, ומיד פרץ בבכי מר, הוא
שפך את מר לבו לפני הרבי וסיפר לו את הכל מהחל ועד כלה, הרבי
שמע אותו בסבלנות, ולאחר מכן אמר: "אל תבכה הלל ואל תתלונן,
השם יתברך יעזור לך, שום דבר בעולם ושום יצור או חפץ לא נבראו
בכדי, אלא לתועלת מסוימת, אפילו עכברים מביאים לפעמים תועלת,
סע הביתה יהודי יקר ושים מבטחך בה' יתברך". הילקה יצא מהרבי
מעודד אם כי בעצם לא ידע ולא הבין למה התכוון הרבי בדבריו,
אולם הוא קיווה כי ברכת הרבי תתקיים והשם יתברך יעזור לו
במצוקתו. כאשר הגיע לביתו סיפר את הדברים לאשתו, היא שמחה
שמחה גדולה ומיד הסיחה מדעתה כל דאגה, אם כי גם היא לא
הבינה יותר ממנו ביחס למשמעות דבריו של הרבי, אולם היא בטחה
בה' שתקויים ברכת הצדיק.
הגיע יום המשפט, הילקה ואשתו נסעו העירה הוא מודאג וחושש
לבאות והיא מלאה בטחון ומעודדת את בעלה, אולם בית המשפט
היה מלא מפה לפה, יהודים וגויים, כולם היו סקרנים לדעת כיצד
יסתיים המשפט. הילקה ישב על ספסל הנאשמים חיוור ומודאג וכיפה
שחורה גדולה מכסה את ראשו, הוא לא נתן את דעתו על המתרחש
באולם וכל מעייניו היו נתונים בפסוקי תהילים אותם רחשו שפתיו
חרש. המשפט נפתח והעד הראשון, סטפן הידוע לשימצה ניגש אל
הדוכן וחזר על דברי עדותו שהיו יסוד לעלילה, אולם כאשר סניגורו
של הילקה החל לחקרו חקירת שתי וערב, התבלבל סטפן והסתבך
בדברים שסתרו זה את זה, לבסוף הוא נאחז בטענה כי הנה העדים
האחרים יאשרו כולם את דבריו.
אולם כאשר הכריזו את שמותיהם של העדים האחרים בני
כנופייתו של סטפן שיבואו ויעידו, איש לא נענה כי איש מהם
לא נכח במקום, התברר כי באורח פלא קרה לכל אחד מהם
משהו שמנע בעדו מלהופיע, אחד מהם נפצע קשה בחוטבו
עצים ביער, שני טבע בנהר, ואילו שני אחרים רבו ביניהם
והעניינים הגיעו עד כדי קרב סכינים ועתה שניהם מוטלים על
ערש דווי. לכאורה המצב נראה טוב מאד, אין עדים ואין
עדויות, אולם התובע אינו מוותר בנקל, הוא טוען כי בעצם אין
צורך להשמיע את העדויות מחדש לאחר שהן ניגבו כבר
ורשומות בפרוטוקול, כל מה שכבוד בית המשפט צריך לעשות
זה לקרוא את הפרוטוקול של גביית העדויות ולהסתמך עליו
טען התובע.
השופט החליט כי צדקו דברי התובע, נתן הוראה לפקיד בית
משפט להביא את הפרוטוקול של החקירה בו כלולות העדויות,
באולם הושלך הס והשופט חיכה בחוסר סבלנות לבוא הפקיד,
לבסוף הוא חזר בידיים ריקות, הוא ניגש אל השופט ולוחש
לאזנו משהו, ואילו הלה צועק עליו בקול "תביא מה שיש שם".
"אבל כבוד השופט" טוען הפקיד "אין שם מאומה, העכברים
אכלו את הכל ולא נותר כלום", "זה לא יתכן, זה לא יאומן,
תביא הנה את כל המגירה", מצווה השופט כשהוא כועס כולו
על הפקיד ה"שלומיאלי", הפקיד יוצא במהירות, ומיד הוא נכנס
חזרה, סוחב עמו מגירה גדולה, אותה הוא מעמיד על שלחן
השופט, השופט הכניס את ידו למגירה וחיטט בה שעה ארוכה
במגמה להעלות ממנה לפחות פיסת נייר שלמה אחת, אולם
לשווא, כל הניירות שהיו במגירה זו כורסמו ע"י עכברים בצורה
כה יסודית שלא נותרה ביניהם פיסת נייד שלמה אחת, "כבוד
השופט" הצטדק הפקיד "מעולם עוד לא קרה דבר כזה אצלנו",
והוא הוסיף כאילו לעצמו "זה בכלל מוזר מאד, המסמכים
הרבים שבשאר המגירות באותו ארון עצמו נשמרו כהלכה,
מבלי שהעכברים יגעו בהם, רק המסמכים שבמגירה זו ניזוקו
בצורה כה חמורה ששוב אי אפשר להשתמש בהם". "לא יאומן
ממש לא יאומן אך עובדה היא: אין עדויות, אין מסמכים, אף
פעם בימי חיי עוד לא היה לי מקרה כזה" אמר השופט כאילו
מדבר עם עצמו, אחר כך התאושש ובקול רם ותקיף הכריז את
פסק הדין, "האשמה נגד הנאשם לא הוכחה, החשוד משוחרר"
הילקה עדיין שקוע היה באמירת תהילים, כאשר ניגשו אליו
קרובים ורחוקים ואיחלו לו מזל טוב על תוצאות המשפט, עיניו
נתמלאו דמעות והוא הודה לה' על שהצילו מצרה צרורה זו.
בדרכם הביתה סיפרה לו אשתו את כל ההשתלשלות שהביאה
לשחרורו, ואז רק אז הבין הילקה את דברי ה"צמח צדק" אודות
היצורים לרבות העכברים שלא נבראו בכדי.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
