נמצאים אנו שעות ספורות טרם היכנסו 

של היום הגדול אשר קבעו רבותינו כי הוא 

יום של ששון ושמחה, הלא הוא חג הפורים. 

לעיתים, יכול האדם מרוב שמחה וצהלה 

להגיע למעשים שאינם ראויים ואף להזיק 

חלילה לחברו, אך יש לדעת כי נפסק 

בהלכה כי אדם המזיק את חברו תוך כדי 

שמחת הפורים, ואף אם היה שיכור אשר 

לא היה מודע למעשיו – חייב הוא לשלם 

את כל אשר הזיק. 

ואף אם לא נגרם לחברו הפסד ממוני, 

אלא רק בהלה או צער מקול הנפצים או 

רעשים שהבהילו את נפשו – חייב הוא על 

כך בדיני שמיים. 

את המעשה הנורא הבא סיפר הרב יצחק 

זילברשטיין שליט"א )עלינו לשבח(: 

 "באחת הישיבות הגבוהות בארץ ישנו 

מגיד שיעור המלמד בכיתה מסוימת מזה 

כבר זמן רב. 

והנה, באחד הימים, נכנס המלמד לכיתה 

ורואה כי אחד מתלמידיו המוכשרים טרוד 

בדבר מה, עד אשר אינו מצליח להתרכז 

במהלך השיעור. ניגש המלמד אל הבחור 

המוכשר ושאלו האם אירע לו דבר מה. 

התלמיד ענה בשברון ובבלבול ואמר: 

"כבוד הרב, ישנו דבר אשר מאד מפריע 

לי ומטריד אותי מזה זמן רב. 

לפני כמה שנים כאשר הגיע חג הפורים, 

השתובבתי עם חבריי וחיפשתי לעשות 

תעלולים. 

באחת הפעמים, החלטתי לעשות מעשה 

אשר לא יעשה – הדלקתי את נפץ 

ה'דינמיט' והשלכתי אותו לעבר העוברים 

ושבים. כידוע שנפץ זה עושה רעש אדיר 

והלם גדול. והנה, בדיוק באותו רגע עברה 

איזור הסמוך לזריקת הדינמיט אישה 

מעוברת. הנפץ התפוצץ והאישה נבהלה 

עד עומקי נשמתה. היא נלקחה במהירות 

לבית החולים ושם הודיעו לה על הנורא 

מכל – התינוק אשר בעוברה נפטר!.

הפחד הגדול בו נתקפה אותה אישה גרם לה 

להפיל את עוברה. 

"לא חלמתי שאלו יהיו תוצאות התעלול, 

ועד היום איני יודע את נפשי וכיצד אוכל 

לכפר על המעשה הנורא שעשיתי. 

האם יש בכלל תיקון למעשיי?", שאל 

התלמיד ברטט ורעד. 

"המלמד הגיע עם שאלה זו אליי", מספר 

הרב זילברשטיין, "ושאל אותי מה יש לענות 

לתלמיד האומלל". 

"זהו דין מפורש בשולחן ערוך", השבתי, 

"הנוגף )מכה( אישה הרה ויצאו ילדיה )נפלו 

ומתו(, אף על פי שלא התכוון – חייב לשלם 

דמי הוולד ונזק וצער לאישה". 

כל זה נאמר על אדם שהכה אישה הרה 

בידיו, אך המשליך דינמיט או כל נפץ אחר 

וגרם להפלת העובר, אליו התייחסה הגמרא 

)בב"ק נו( ואמרה כי אדם המפחיד את 

חבירו, אומנם יהיה פטור בבית דין, אך 

בבית דין של מעלה הרי הוא חייב ועתיד 

הוא לקבל את עונשו מן השמיים. 

בנוסף, אמרו רבותינו ז"ל כי אדם המגדל 

כלב בביתו אשר נובח על הסובבים ומפחיד 

אותם נקרא בכינוי הנורא 'ארור'. 

"ועל כן", השבתי למלמד, "על התלמיד 

לדעת, כי עבר הוא על 'אביזרייהו דשפיכות

דמים', וצריך הוא כפרה על מעשיו, וזאת 

ע"י שישלם כסף לבעלה של האישה 

המעוברת על מנת שילמד לעילוי נשמת 

העובר, ורק אז יכופר לו, כי "והוא רחום 

יכפר עוון ולא ישחית". 

התלמיד שמע את הדברים וכך עשה. 

דברים שכאלו אינם פשוטים – בשמיים 

יכולים להאשים את האדם כי אחראי הוא 

לרצח וזאת בגלל נפץ שזרק ליד אישה הרה. 

ופסק ב'חזון עובדיה': "מי ששתה יין בפורים 

ונתבסם והתחיל לשורר ולרקוד ובתוך כך 

הזיק לחברו או טינף את בגדיו – חייב לשלם 

כל מה שהזיק לחבירו. ואין הבדל בזה בין 

פורים לשאר ימות השנה" )פורים רז'(. 

הוסיף הרב זילברשטיין וסיפר כי באחת 

הישיבות, חזר לו בשעת ערב מאוחרת אחד 

הבחורים אחר יום אורך של לימוד בעמל 

ויגיעה והיה צמא עד למאוד. 

נכנס הוא אל חדרו וראה כי חבריו כבר 

ישנים. ניגש בשקט אל השולחן וראה כי 

הייתה מונחת עליו כוס. 

הוא מילא את הכוס במים והחל לשתות. 

תוך כדי השתייה, הרגיש הוא בטעם מר, אך 

צימאונו הרב העלים לו את תחושת 

המרירות. 

למחרת בבוקר, מתעורר אחד מבחורי החדר 

וזועק: "מישהו שתה את העדשות שלי אשר 

היו מונחות בתוך הכוס מאמש". 

הבחור הצדיק שלנו אשר בלא כוונה ובלא 

ידיעה הזדעזע מהשמועה והודיע לו בבהלה 

כי הוא זה שכנראה שתה את העדשות. 

המעשה הגיע אל הרב חיים קנייבסקי 

שליט"א אשר הכריע כי הבחור הצדיק חייב 

לשלם לבעל העדשות ואף שעשה זאת בלא 

כוונה, וזאת מפני ש'אדם מועד לעולם' – 

אדם מועד לפורענות ועליו להישמר בכל 

צורה שהיא שלא להזיק, ואף אם נעשה 

הדבר באונס גמור!. 

נשתדל לשמוח ולשמח אחרים בחג הפורים 

אך חלילה לא לצער או להזיק לאף יהודי!.