"וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם. ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות ויגש אתם אליו וישק להם ויחבק להם" (בראשית מח,ח-י). 'דא"ר חמא בר' חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם … יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית מח, י) "ועיני ישראל כבדו מזוקן"' וכו' (יומא כח,ב). 'יצחק יושב בישיבה הוה דכתיב "ויהי כי זקן יצחק”. פי׳ ואין זקן אלא זה שקנה חכמה, ואיכא למידק והא בסופיה כתיב "ותכהין עיניו מראות"? וביעקב נמי דכתיב "כבדו מזוקן" הא כתיב ביה "לא יוכל לראות", אלמא זקנה דרוב ימים משתעי קרא? וי״ל: דחס ושלום דמשום רוב ימים כבדו עיניהם, דהא כתיב "וקויי ה׳ יחליפו כח", אלא אדרבה מרוב רגילותם בישיבה ותושיה שמתשת כחו של אדם כבדו עיניהם ולא יכלו לראות, ובשבחם בא הכתוב ולא בגנותם' (ריטב"א). ' … וכן ביצחק וביעקב לא בא הכתוב לספר גנותם שהיו סגי נהור בזקנותם, אלא מתוך שהיו מרבים בישיבה הותש כח הראייה מהם. ועוד נראה לפי מה שהקדים המאוחר, דהיינו היו במצרים כו' ובתר הכי אברהם אבינו כו', הוא מטעם לפי שמלת זקן באבות היה אפשר לפרש על הזקנה ממש ולא ע"ש זה קנה חכמה, אבל בזקני ישראל מוכרח ממקומו כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין: אתך בדומין לך, מומחין ויושבין בישיבה כמו משה שלימד בישיבה לכל ישראל, ובתר הכי ילפי בג"ש זקן דאברהם יצחק ויעקב מזקנים, שכולן ע"ש זה קנה חכמה נאמר, וכדאמרי' פ"ק דקדושין: "והדרת פני זקן" יכול אפי' זקן אשמאי? ת"ל "זקן" כו'' (מהרש"א). 'והוא ע״ד אסמכתא ודרש אגדי. ויתכן דסמך לדרוש כן, משום דקשה לפרש שכבדו מזקן גשמי, דהא אמרינן בב״ב י״ז א׳ שיעקב אבינו הטעימו הקב״ה מעין עולם הבא ולא חסר לו מכל טובה, וכבידת עינים מזקנה גשמית הלא הוא צער ומכאוב' (ת”ת). אולי אפשר שחז"ל דרשו מכאן שיעקב היה ת"ח כיון שהסמיכו לנאמר קודם ששאל מי אלה, ולכאורה זה תמוה, שהרי לכאורה יעקב הכיר את אפרים ומנשה נכדיו, ובפרט שלמדו אצלו תורה עד עכשיו, כמו שאומר המדרש: '"וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה”. אמר ר' יהודה בר שלום: וכי לא היה מכירן? והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו, ועכשיו הוא אומר "מי אלה"? לאחר ששמשו אותו שבע עשרה שנה שעמד במצרים לא הכירן?! אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים עובדי עכו"ם, ונסתלקה רוח הקודש ממנו. כשראה יוסף כך, מיד נשתטח בקרקע ובקש רחמים לפני הקדוש ברוך הוא. ואמר: ריבון העולם, אם הן ראויין לברכה, אל תחזירני היום בבושת פנים. מיד הכניס הקב"ה רוח הקודש ביעקב וחזר וברכן. ומנין? שכך כתיב: "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו” (הושע יא). תרגלתי רוח הקודש ליעקב, בשביל אפרים. אמר ר' שמואל בר נחמן: שני פעמים נסתלקה רוח הקודש מיעקב באותה שעה: אחד כשבקש לברך אפרים ומנשה. ואחד כשבא לגלות הקץ' וכו' (תנחומא "ויחי" סימן ו). ממילא מה שיעקב לא מכירם אין זה בגלל זקנות העיניים, אלא בגלל רוה"ק. לכן גם מה שנאמר שזקנו עיניו, שזה בא כדי לומר מדוע לא הכירם, זה קשור לרוה"ק שלו. שבפיזי אמנם היה יעקב כבד ראיה, אבל מזה לבד עדיין יכול היה להכירם (ע"פ תנועות גוף וצללית), אלא שלא הכירם מצד הראיה הרוחנית שלו; לכן מובן שהיה ת"ח גדול מאוד עד כדי כך שהיה לו יכולת ראיה של רוה"ק שרואה למרחקים בעוד הרבה מאוד דורות שצאצאיהם יחטאו. לכן דרשו את "מזקן" כרמז לכך שהיה זקן בחכמה – ת"ח, כיון שזהו הסיבה שלא ראה, בשל היותו 'זקן'. נראה גם שחיזקו זאת בכך שהמילה "מזקן" מיותרת, שהרי נאמר מקודם שהיה כ"ך זקן עד שקרבו ימיו למות ("ויקרבו ימי ישראל למות" [מז,כט]), ולזה התווסף עוד "ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה" (מח,א) שנעשה חלש לקראת מיתתו. כך שמיותר להסביר שעיניו נחלשו בגלל זקנותו, זה הרי ברור מאליו, אלא היה מספיק רק לומר שנחלשו עיניו? ובכלל מה משנה לנו מה הסיבה שגרמה לעיני יעקב להחלש, שיאמר רק שלא יכל לראות בעיניו? לכן באו חז"ל ודרשו את המילה "זקן" שבא לומר שהיה זקן ויושב בישיבה, שזהו הסיבה שלא ראה מי הם, אע"פ שמהצד הגשמי יכול היה להבחין ולזהותם על אף חלישות ראייתו בשל זקנותו. גם נראה שדרשו שהפס' שעיני יעקב כבדו מזקנה היה ראוי להאמר לפני הפס' “וירא ישראל את בני יוסף", כדי להקדים ובכך נדע מדוע לא זיהה אותם? ואם כבר זה נדחה עד סיום הדו שיח שבין יוסף ויעקב (ואז נאמר כהסבר למפריע), אז כבר היה ראוי יותר להאמר לאחר "ויגש אתם", מדוע נאמר באמצע? לכן למדו שנאמר כאן כדי להסמיך ל"קחם נא אלי ואברכם", שבא לברכם בברכת צדיק, ולכן מגלה כאן התורה שיעקב היה זקן ויושב בישיבה, ולכן לזה התכוון: שיגישם אליו ויברכם בברכת ת"ח.