"ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר” (אסתר ח,טז). '"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך". ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך". ויקר אלו תפלין, וכן הוא אומר (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש. "ואת פרשנדתא" וגו' "עשרת בני המן" אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ו"עשרת" צריך לממרינהו בנשימה אחת, מאי טעמא? כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו. אמר רבי יוחנן: ויו דויזתא צריך למימתחה בזקיפא כמורדיא דלברות, מאי טעמא? כולהו בחד זקיפא אזדקיפו. אמר רבי חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו ומלכי כנען, שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, מ"ט? שלא תהא תקומה למפלתן' (מגילה טז,ב). מה המיוחד במצוות אלו שנרמז דווקא עליהם? רש"י מסביר שעליהם גזר המן, ולכן עכשיו יכלו לקיימם. אולם מדוע המן גזר דווקא עליהם? מסביר המהרש"א שבהם יש אות ברית לבנ"י (וכן מסביר מניין למדו שחזרו אליהם): 'ליהודים היתה וגו'. זו תורה וכה"א כי נר וגו' כו'. דרשו כן דלפי פשוטו ה"ל למכתב היה אור כמו היה אור במושבותם, וע"כ דרשו היתה אורה זו תורה שנקראת בלשון נקבה בכ"מ. ויש לכוין בדרש הזה כי התורה נתנה בעיון כמו לימוד התורה, ובמעשה שהן המצות. והתורה היא עדות לישראל כמ"ש "ואת העדות אשר אתן" וגו', ויש גם במצותיה שהם אות ועדות לישראל כמ"ש המפרשים, והם שלשה: השבת שנאמר בה "ביני וביניכם", וכן התפילין דכתיב בהו "והיה לאות על ידך" וגו', וכן המילה שהוא אות ברית, ולכך גזר המן על אלו ביותר כפרש"י, לפי שהן עדותן של ישראל. וכיון שנתבטלה גזירתו חזרו אלו עדות ליושנן: תורה זו תורה כמ"ש לעיל, ושמחה זו י"ט שהוא יום שביתה וכמ"ש שחזרו מאבל לי"ט, וששון זו מילה שחזרו לה, כמ"ש "ורבים מעמי הארץ מתיהדים”, דהיינו תחלה בברית מילה. ויקר זו תפילין שהוא כבודן של ישראל, ע"ש "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", שחזרו לזה כמ"ש "כי נפל פחד מרדכי" וגו''. (אמנם לכאורה זה לא מדוייק כיון שבגמ' נאמר יו"ט ולא שבת, אולם אפשר שיו"ט כולל גם שבת שהוא שביתה כעין יו"ט, ואמנם הלימוד הוא מ"ושמחת בחגך", אבל אפשר שזה כולל כל זמני השמחה [עוד ראה ב'תורת השבת והמועד' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שדן האם בשבת יש גם דין שמחה, במאמר 'עונג ושמחה בשבת לאור ההלכה']). אולי אפשר שהמן גזר על אלו כיון שבא לפגוע בדברים המסמלים גילויי קדושה בדגשים שונים, שיש בעולם שלושה עניינים: מקום, זמן ואדם. התורה באה לקדש את כל העולם, לגלות את שם ה' בעולם – את רצונו בעולם; בנוסף המקום בו יש את שלמות גילוי התורה זהו במקדש (ששם הסנהדרין שפוסקים את ההלכה לכל העולם) בסמוך לקה"ק שם הארון והלוחות, כך שיש בזה גילוי של מקום, שמשפיע לקידוש כל העולם – כל הגשמי בעולם בו גילוי ה' מסתתר, לכן כנגד זה גזר המן שלא ילמדו תורה, כדי לפגע בכל העולם – בכל המקום. כנגד זמן גזר שלא יחגגו חגים, שבזה מתגלה במיוחד שמקדשים את הזמן – שקובעים יו"ט שאז הזמן (אותו יום) מתקדש בכך. כנגד אדם גזר שלא יניחו תפילין שהם מתאחדים בקדושה עם האדם, שמונחים כנגד הלב והמוח כדי לקדש את האדם, שיתחבר לה' וכך יתגלה בו רצון ה', שזהו "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג,ט); זהו גם שמביאים ש"שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" זה מהתפילין, שמפחדים מהאדם עצמו וזה בעקבות התפילין שגורמים ששם ה' חל באדם הזה, שזהו שהאדם מתקדש, לכן גזר המן שלא להניח תפילין. עוד גזר על המילה שהיא מראה את הצד הסגולי הפנימי שבנו, שהמילה מרמזת על היותנו בנ"י – שיש בנו סגולת ישראל, ולכן בנ"י נקראו מולים (משנה נדרים ג,יא), כמו שאברהם נבחר והצטווה על המילה כגילוי מהותנו כבנ"י. שכך המן גזר על מהות בנ"י והגילוי קדושה לתיקון כל המציאות, שזהו מהיותו מזרע עמלק שבא לקעקע את הקדושה מהעולם. בנ"י קיבלו עליהם את התורה מרצון גמור בפורים (שבת פח,א), לכן כשבטלה הגזרה לא רק קיימו את המצוות האלו, אלא עשו אותם בהידור ושמחה גדולה (שבשמחה יש משום מעלה גדולה יותר בעשיית המצווה [כמו שאם לא עושים בשמחה זה פגם במצוה [דברים כח,מז]), לכן נרמז בצורה של שמחה וששון וכו', לומר שנעשה בשמחה ובהידור גדול ביותר, שנעשה בחיבור חדש וחזק לתורה בשלמות. נראה שלכן נאמר מיד שאת עשרת בני המן יש לקרוא ביחד כי הוציאו נשמתם יחד, כרמז שזהו ביטול עמלק, לעומתנו שחיינו מקודשים לתורה, שזהו מצד נשמתנו שאנו בני ה' הדבקים בה' בשלמות. נראה שזה גם רומז לקבלת התורה, כנגד עשרת הדברות שנאמרו יחד במתן תורה ('… אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד' וכו' [מכילתא מסכתא בחודש פרשה ד (שמות כ,א)]. אמנם יש בזה כמה דעות בחז"ל ראה ב'תורת המועדים' – 'עשרת הדברות' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) [וכן במתן תורה פרחה נשמתם של ישראל (שבת פח,ב)]. אולי זהו שאומר ר"י שצריך למתוח את ו' של ויזתא 'כמורדיא דלברות' – 'כי מורדיא דלברות – שם הנהר מורדיא, עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה לרחקה מן האבנים ומן המכשולים' וכו' (רש"י; ב"מ פז,א), שרמז בזה לחיזוק התורה, שזהו כרב החובל שמשיט ספינה בנהר, שרומז לתורה שמשולה למים ('אין מים אלא תורה'. ב"ק פב,א), שכך שטים על המים, ששטים בכח התורה, ומתעלים למעלה בקדושה כמו ספינה ששטה על גבי המים, והעץ שמכוון בו הוא בתוך המים ובכך מכוון (ע"י המים) כרמז שזה מכח התורה, ונזהרים מהאבנים והמכשולים בדרך, כרמז לביטול המעכבים מקיום תו"מ (וכן זהירות מחטאים). לכן גם השירה כתובה בצורה שמרמזת שלא תהא להם תקומה, אלא אור ה' יופיע בעולם בשלמות (וכן רמז בשירה לתורה שנקראת שירה). לכן זה גם נאמר על מלכי כנען שיהושע הפיל בכיבוש הארץ, שבא"י זהו מקום גילוי התורה בשלמות (ספרי עקב,מג), ולכן צריך שלא תהא תקומה לגוים בארץ (ובפרט לשבעת העממין שהם שורש הע"ז בעולם) אלא רק לבנ"י כדי שיהיה גילוי תו"מ בשלמות. בדרשה שלפני לכל הדרשות האלו נאמר על יוסף שהרגיע את אחיו: '"וינחם אותם וידבר על לבם" אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב, ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?', שזה מובא בסמוך לרמז שהאדם נרמז בנר מאיר, וזה מרמזת על הקשר לה': “נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), שזהו שבפורים היה גילוי של החיבור לה' בשלמות והארת כל העולם בקדושה על ידנו (ולכן סמוך לרמז מזה על זה).