על מצוות השופר, כותב ה"שפת אמת", רבי יהודה אריה לייב אלתר, (שפת אמת, ראש השנה, תרנ"א):

"מצוות שופר, כי הקול קול יעקב... אבל על ידי החטאים נתקלקל ונתעקם הקול. ועל ידי תשובה יכולין לעורר הקול פנימי שנמצא בנפשות בני ישראל. וזה שכתוב כל הקולות כשרין בשופר, שעל ידי התשובה מתכשרין כל הקולות וחוזרין להיות קול פשוט וישר. וזהו הרמז פשוטה לפניה ולאחריה ובאמצע שברים תרועה שאינו קול ישר. כי ראשיתן ואחריתן של ישראל טוב... והזמן שבנתיים, אף על פי שחטאנו, על ידי תשובה מתקנים החטאים ומתבטל קול נשבר שבאמצע לקול פשוט שלפניה ואחריה".

בלב ראש השנה עומדת מצוות תקיעת השופר. מה יש בה? לכאורה מצווה משונה. אין בה מילים מפורטות כמו בווידוי. אין שום תחכום בקול הפשוט הזה. פשוט השמעת קול.

אלא שזה בדיוק הסוד. מרוב דיבורים הלכנו לאיבוד, הקול, קול יעקב, הלך והתעמעם במשך השנה, קולות נוספים הצטרפו, וזיוף צורם החל להישמע.

לכן הגיעה העת לשוב לראשית, אל ההתחלה, אל הקול הכי פשוט והכי ראשוני - קול השופר. בכוונה לא מדובר כאן על קול מתוחכם, מעובד, אלא על קול פשוט, שיוצא מנשיפה עמוקה, מין תגובה שלנו לנשיפה של הקדוש ברוך הוא שנפח בנו נשמה. התקיעה בשופר היא בעצם השמעת קול הנשמה, הקול הפשוט שקדם לדיבור, והקול הזה מעורר בנו את זיכרונה של הנשמה הזו שנשכחה מאיתנו  במשך השנה, כוסתה בעפר השגרה, בעפר ההרגל ובלכלוך החטאים.

כל הקולות כשרים בשופר, מזכיר לנו ה"שפת אמת". כל קול, ובלבד שהוא יוצא מעומק הלב פנימה, גם אם הוא מרוסק או שבור או רעוע, כל עוד הוא פנימי ועמוק.

כל תהליך תשובה הוא רצוי ומקובל, ובלבד שיהיה אמיתי ומלווה בכנות. אך ה"שפת אמת" מבאר לנו גם את התהליך הפנימי בתוך קולות השופר עצמם. התקיעות מתחילות בקול פשוט, תקיעה פשוטה שמזכירה לנו שהראשית שלנו הייתה טובה וישרה, ומשהו הסתבך באמצע, נשבר, התרועע. ומכאן השברים והתרועה הבאים מיד אחר כך, כמבטאים את כל מה שעבר עלינו במשך השנה כולה - את המשברים והקשיים.

אלא שאז יש תקיעה שמסיימת הכול, פשוטה שלאחריה, שהיא בגדר התשובה. היכולת לחזור למקום הפשוט והנקי הזה.

התשובה, התקיעה הפשוטה שלאחריה, מתקנת את המעשים, זדונות נעשים לזכויות, והנה מתברר שמי שאנחנו באמת היא נקודת הטוב הפשוטה שבתוכנו, וכל השברים והתרועה הם מקומות שהלכנו בהם לאיבוד, בחינת (תהלים קיט, קעו): "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ".

עולם הקול הפשוט, שהוא מעל הדיבור, מזכיר לנו את קולה של הנשמה, ההולך מסוף העולם ועד סופו. הוא מצליח להתגבר על המלל הרב והקולות המלאכותיים והמזויפים, המקיפים אותנו לכל אורך ימות השנה, ומאפשר לנו להיזכר בקול הפשוט והנקי הזה, קולה של הנשמה, הנשמע מעומק האישיות שלנו.

הרב אייל ורד, מהספר: "אל שפת האמת - על המועדים"