סוגיית: 'קם רבה ושחטי' לרב זירא'

מגילה דף ז:

קטע הגמ':

 אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא

בהבנה הפשוטה של קטע הגמ', אני מבין שרבה ורב זירא היו שיכורים, ורבה היה כ''כ שיכור עד כדי כך ששחט את רב זירא.

יוצא פה דבר תמוה ביותר, האמנם רבה שחט (רח''ל) את רב זירא?

מהרש''א:

קם רבה שחטיה לרבי זירא כו'. דבר תמוה הוא לפרשו כפשטיה ונראה דר"ל כעין שחטיה דאגבריה חמרא וכפייה לשתות יותר מדאי עד שחלה ונטה למות ולכך נקטיה בלשון שחיטה דשתיית היין נקרא ע"ש הגרון מקום שחיטה כמ"ש ממלא גרונם של ת"ח יין וקאמרי דהתפלל עליו שלא ימות מחולי זה עד שנתרפא וחי ומצינו במקרא ובתלמוד לשון חי מלשון רפואה:

על זה המהרש''א מתרץ שבאמת אין הכוונה ששחט אלא שמפני שתיית היין יותר מדאי שרבה השקה אותו אזי הוא חלה  ונטה למות.

לכאורה עפ''י תירוץ זה יוצא משהו לא מובן:

א)     קשה לתרץ כך , בסופו של דבר הרי זוהי פגיעה, חבלה שרבה עשה לרב זירא , וכיצד רבה עשה זאת?

ב)     בהמשך הגמ' מסופר מה קרה שנה לאח''ז, שרבה הזמין את רב זירא שוב לסעודה למרות שידע שזה מה שיקרה!

ג)      וגם בתשובת ר' זירא שבעצם יכל להגיע אבל הסיבה הוודאית שלא הי' מוכן להגיע זה מפני שלא היה בטוח שיקרה נס?!, מה קורה פה, כיצד רב זירא הרשה לעצמו להגיע? שהוא מעמיד עצמו בסכנה!

החתם סופר :

פ' מי שהחשיך מזל שעה גורם מאן דהוה במאדי' וכו' אמר רבה אנא במאדים וכו'

דהיינו שעפ''י פי' זה בכ''ז רבה היה במזל מאדים (דם וכיו''ב) ולכן היה אצלו עניין של פגיעה וכו'

אך אמנם קשה:

א)     ידוע שהקב''ה הרי נותן לאדם כוחות לעמוד במזל שלו, ובנידון דידן הרי שהקב''ה נתן לרבה את הכוחות להתגבר על מזל מאדים!

 לכאורה היה אפשר לתרץ שבאמת הסיפור של רבה ורב זירא לא קרה באמת אלא זה היה רק כמשל כמו סיפורי רבה בר בר חנה שרומזים על דברים רוחניים,

אך אי אפשר לומר כן:

א)     עניין זה הובא כראייה בהלכה שצריך להגיע ל''עד דלא ידע'', מוכרחים לומר שזה כפשוטו דאל''כ כיצד מביאים מזה ראייה לדבר הלכה?

ב)     מדברי הר''ן מוכח  שדבר כזה הי' כפשוטו:

הר''ן (בשם הר''ר אפרים):

וכתב הר"ן בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא כדאיתא בגמרא אידחי ליה מימרא דרבא.

הר''ן סובר שמפני הסיפור של רבה ורב זירא נדחה העניין ש''לבסומי עד דלא ידע'', דהיינו שהר''ן הבין שהמקרה הזה קרה כפשוטו ממש!

ולכן מוכרחים לומר: א) מקרה זה היה כפשוטו ממש!! ב) לא היה בזה גדר של שפיכות דמים כללץ

ויובן זה, בהקדם דביר האור חיים על פ' אחרי אודות הסיפור של נדב ואביהוא:

ידוע הסיפור שנדב ואביהוא נכנסו שתויי יין למקדש, וכתוצאה מזה מתו, ידועה התמייה הגדולה בדברי חז''ל כיצד נדב ואביהוא עשו עניין בלתי רצוי ונכנסו שתויי יין למקדש??

ע''ז עונה האור החיים :

אחרי מות וגו'. דבר ה' למשה דרך מיתתן, שהיתה על זה הדרך: בקרבתם לפני ה', פירוש , שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים. והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם, ואלו - הם נתקרבו לה, והוא אומרו "בקרבתם לפני ה

דהיינו שסיבת מיתת נדב ואביהוא היה ה''יין''- שמרמז על פנימיות התורה, היה להם גילוי פנימיות התורה בצורה שהביאם לכלות הנפש,

אך באמת זה קרה כתוצאה משתיית היין בגשמיות שהביאם לידי מצב של גילוי סודות התורה ולכלות הנפש, וזהו בעצם העניין של איסור שתיית היין, שהתורה מזהירה אותנו לא להגיע למצב של כלות הנפש, אלא המטרה היא ''נשמות בגופים''!

ועפי''ז יש לתרץ את סיפור רבה ורב זירא:

רבה ורב זירא השתכרו שניהם, בסודות התורה, ורבה שפך לרב זירא עניינים עמוקים בקבלה ובפנימיות התורה, שהביאו את רב זירא למצב כזה שהגוף לא יכל לסבול זאת (וראייה לזה משמו זירא= קטן) ולכן הגיע למצב כזה של פירוד הנשמה מן הגוף!

וזהו הביאור בסיפור שקרה בשנה לאחמ''כ, רבה הזמין את רב זירא מתוך כוונה שלהעלות שוב את רב זירא למדרגה של ''כלות הנפש'', וע''ז ר' זירא עונה לו שבאמת אני מאוד רוצה להגיע לשם, אבל מכיוון שכל הנקודה היא ''נשמות בגופים'' אז הוא חושש שהנשמה שלו לא תרצה לרדת ולהתלבש בגוף!

(נקודה זו מסתדרת ביותר בדיוק לשון הגמ', והרוצה לעיין יעיין בליקוטי שיחות חלק לא' 'פורים' שיחה ב'\ שיפנה אלי בכתובת המיל [email protected] ואני יענה לו על השאלות )