יהודים רבים נוהרים למירון בפרט בל"ג בעומר, להתפלל ולבקש ישועות. מקורות קדומים יש להשתטחות על קברי צדיקים וערכם הסגולי. כגון "ההוא מרבנן" (בבא-מציעא,פ"ה,ב) שלקה במאור עיניו והתרפא לאחר שעלה למערת קברו של ר' חייא שם התפלל (אך גם הצהיר על עיסוקו המתמיד בתוספתא שר' חייא כתב!). עניין מיוחד יש ביום ההילולא, כפי שציטט רש"י (יבמות,צ"ז,א): "ובתשובת הגאונים מצאתי... יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים...ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה על קברו". מאידך, ידועים דברי רשב"ג בירושלמי (שקלים,יא,א): "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם -הם זיכרונם" והעתיקם הרמב"ם בהלכותיו (אבל,ד,ד).

"נהרא נהרא –ופשטיה"... לצד ההמונים העולים לרשב"י, יש עוסקי תורה רבים הנוטים לדברי רשב"ג והרמב"ם. כדרך ששאלו את הגרי"ש אלישיב האם בל"ג בעומר הוא מתכוון להגיע לרשב"י, וענה: "בוודאי", ומשביקשו להסיעו למירון אמר: "אין צורך, הנני יושב בבית המדרש הסמוך, ולומד בתורתו"...

העוסקים בפנימיות התורה מבארים שכל עוד בעווה"ר אין המקדש בבניינו, הרי החיבור והשפע שבין עולמות עליונים ותחתונים מצוי אצל הצדיקים האמיתיים ונשמותיהם, ומכאן הרצון הטהור והפנימי להיות בקרבתם. מעלה גדולה יש אפוא בעליה לציון הרשב"י, אך צריכה שתבוא מתוך רוממות וטהרה, מתוך לימוד ו"ישיבה על קברו". השתטחות -מלשון תפילה, ולא שטחיות...   

רבים התפללו אצל רשב"י וזכו ב"ה לישועה: רפואה, זיווג, ופקידה בזש"ק. אולם יש לזכור שהתפילה איננה אל הצדיק אלא דרכו -לבורא עולם ומנהיגו. מבקשים אנו מהנשמות הגדולות שילמדו עלינו זכות ויעתירו בעדינו. לפיכך, אין זה פוטר אותנו מהשתדלות בדרך העולם. התפילה בתוך המערה וההתבטלות כלפי שמיא אינה תחליף להתנהלות הטבעית שחקק הקב"ה בעולמו, אלא הכוח המניע לעליית קומה ולסיעתא דשמיא, ביציאה לעולם שמחוץ למערה!