'ת"ר: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע, א"ל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, א"ל: תפלת ערבית רשות או חובה? א"ל חובה. א"ל: והלא ר' יהושע אמר לי רשות? א"ל: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש; כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? א"ל רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה ר' יהושע: לאו. א"ל: והלא משמך אמרו לי רשות? אמר ליה: יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת, יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד. ועמד ... ואותו תלמיד - ר' שמעון בן יוחאי הוה' (ברכות כז,ב-כח,א). מדוע הגמ' מספרת מי היה אותו תלמיד? בפשטות זה כדי להשלים את הסיפור. אולי גם זה נאמר כדי לומר שמה שעשה היה כראוי, שכיון שזה נעשה ע"י רשב"י אז וודאי שהיה בזה מעשה נכון. או שבא לומר את מעלת זכות רשב"י שכבר בהיותו תלמיד גרם להפסקת ההצקה לר"י, ועוד במעשה גדול שכלל את גדולי החכמים והשפיע על הנשיאות. אולם אולי אפשר שכאן מגלה הגמ' את הסיבה מדוע כעין נענש רשב"י, שהיה צריך להתחבא במערה מפני הרומאים בצורה קשה, שזה היה כעין עונש על מה שעשה כאן, שגלגלו עליו משמים שיעשה לו כמו שנעשה כאן (אמנם יש לחלק בין המקרים ולומר שכאן עשה כראוי ואילו שם מעשה יהודה בן גרים היה שלא ראוי שלכן רשב"י הרגו, אולם בכ"ז נעשה לו משמים כעין שעשה כאן. וגם אם נאמר שמשמים גזרו עליו להתחבא כדי להתגדל בתורה, ואפילו לא כעין עונש כלל, בכ"ז זה נעשה כעין מה שנעשה כאן, כעין מידה כנגד מידה – גילוי כנגד מעשיו). הסיפור על בריחת רשב"י מובא בגמ' בשבת (לג,ב): 'דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא, כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא א"ל לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא, איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא' וכו'. תפילת ערבית מסמלת את זמן הצרות, כעין לילה חשוך, שאין אור לישראל, אין שלטון יהודי אלא הגוים שולטים בנו, וחלקו האם חובה להתפלל אז בזמן שכזה; כך במעשה הבריחה של רשב"י הוא ברח בעקבות המחלוקת על היחס למעשי הרומאים, שהם שלטו בארץ, ולכן היה בזה דימוי למחלקת על תפילת ערבית. תפילה זה גילוי טוב ה' בעולם, וכך אצל רשב"י חלקו האם לראות במעשי הרומאים את טוב ה' שמתגלה דרכם, או לראות בזה רק את הרע. רשב"י היה התלמיד שהעביר את דברי ר"י לר"ג ובכך הסתבך ר"י; כך גם אצל רשב"י יהודה בן גרים הלך וסיפר את דברי החכמים, ומזה התגלגל ונודע לרומאים ובכך הסתבכו רבי יוסי ורשב"י. ר"ג חיכה לחכמי ביהמ"ד, ואז שאל את כולם ואז הוכיח את ר"י והעמידו על רגליו. בדומה רשב"י בתחילה ברח לביהמ"ד, שם התחבא, ואח"כ ברח הלאה למערה, שם ישבו בחול שזה פצע את גופם (כמו שמובא בהמשך: 'חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה'), כעין כאב הרגלים של ר"י שהיה צריך לעמוד (ורק בתפילה התלבשו, כעין שבזה יש זכות, שרשב"י כתלמיד שאל את ההלכה, כדי לדעת מה הלכה, וזה היה בעניין של תפילה; לכן בתפילה הוקל להם שלבשו בגדיהם ולא היו בחול שמזיקם). ר"י אמר שלא יכול להכחיש את מי שאומר את דבריו, וכנגד זה רשב"י פחד שאשתו תספר לרומאים על מקומו בביהמ"ד. העם אמרו לחוצפית המתורגמן לעמוד כהתחלת הפעולה להפסקת הצער של ר"י; כך גם אצל רשב"י התחלת הפסקת צערם היה ע"י שאליהו נעמד בפתח המערה והכריז כעין שליח להשמיע לרשב"י שבטלה הגזרה ('אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא. אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה?'), שזהו סיבת הצער שלו (וזה ע"י מות הקיסר, כעין מקביל לכך שהורידו את ר"ג ממעמדו הרם כנשיא, כעין מקביל לקיסר הרומאי). בעקבות הורדת ר"ג מנשיאותו התרבה תורה בישראל: 'תנא: אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה ר"ג מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. א"ר יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי, וחד אמר: שבע מאה ספסלי ... תנא: עדיות בו ביום נשנית. וכל היכא דאמרינן: בו ביום, ההוא יומא הוה. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה'. כך גם בעקבות המקרה של רשב"י, התרבתה תורה ברשב"י: 'דמעיקרא כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי'. באותו יום שפתחו לכולם את ביהמ"ד בא יהודה שהיה גר, והתגלה אצלו בעיה שהוא עמוני (שאסור לגייר עמוני): 'דתנן: בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבא בקהל' וכו'. כך גם אצל רשב"י התגלגל המקרה ע"י אחד בשם יהודה שהיה בן של גרים ('בן גרים - בן גר וגיורת היה' [רש"י]) והתגלה אצלו בעיה (שסיפר מה שהיה אסור לו לספר). ר"ג הלך לפייס את ר"י, אולם בהתחלה לא התפייס אלא היה כעין חיכוך וויכוח: 'כי מטא לביתיה חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן. א"ל: מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה. א"ל: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של ת"ח, במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים. אמר לו: נעניתי לך, מחול לי. לא אשגח ביה. עשה בשביל כבוד אבא. פייס'. וכך כשיצאו בפעם הראשונה מהמערה היה כעין ויכוח מול האנשים שראו חורשים וזורעים, ובכל מקום שנתנו עיניהם היה נשרף, כעין שראה ר"ג את כותלי בית ר"י שחורים מהעשן של הפחמים שהיה ר"י מדליק ושורף כעושה פחמים או נפח, ולכן נאמר להם לחזור למערה, כמו שבתחילה היה דיבור קשה בין ר"ג ור"י (שאמר לו שלא ראוי להיות נשיא כיון שלא יודע מה עובר על הת"ח שתחתיו). ורק אח"כ (לאחר שנה) ניתן להם לצאת מהמערה חזרה, וגם אז היה ר"א בן רשב"י מכה ורשב"י מרפא, עד שראו את אותו זקן שלקח שני הדסים לשבת, שאז 'יתיב דעתייהו' גם של ר"א מלהכות; כנגד שר"י בתחילה לא הסכים למחול לר"ג (אע"פ שראוי למחול למבקש) עד שאמר לו שימחל בזכות כבוד אבותיו, שכנגד זה זהו הסבא שהוא מבוגר יותר בדורות. לאחר שהשלימו ר"ג ור"י הוחלט 'לדרוש ר"ג תלתא שבתי וראב"ע חדא שבתא', שיש הבדל בגילוי הדרשות ביניהם, כמו שנעשה בסוף גילוי של הבדל במעלת הלימוד בין ר"פ בן יאיר ורשב"י (שרשב"י נעשה גדול יותר). אולי רומזת הגמ': 'והיינו דאמר מר: שבת של מי היתה? של ראב"ע היתה', מעבר לפשט הברור שזה דוגמה למה שנעשה בהחלטה על הלימוד בשבתות בין ר"ג וראב"ע, יש אולי רמז שנאמר בחגיגה: ' ... שבת של מי היתה? שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? (דברים לא, יב) "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן' (חגיגה ג,א), כעין רמז שיחד עם רשב"י הצטרף גם בנו ר"א, אע"פ שלא היה עליו גזר דין מוות כאביו, אלא היה בזה כדי שרשב"י ילמד עם מישהו בחברותא, שהתורה לא נלמדת לבד, וכן כדי שילמד את בנו תורה, וזהו כעין משום להעלות שכר לרשב"י שהביאו. (וכן נאמר שם שדרש על כבוד ישראל ושהתורה מיישרת אותנו, שזהו כעין שרשב"י טען שכל מה שעשו הרומאים זה מאינטרס רע של זנות תענוגות וכסף, שזהו לעומת ישראל שמתקנים את העולם ע"י התורה).