יום העצמאות השנה (תשפ"ה) יוצא בשבוע של פרשות תזריע-מצורע (והיום המקורי – ה' באייר יוצא ממש בשבת [ובפרט לפי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שסובר שכאשר יוהע"צ מוקדם יש לומר את ההלל ביום המקורי, כי הוא העיקר, שרק לעניין דברי החול שינו כדי שלא לחלל שבת (ראה באריכות ב'תורת השבת והמועד' – 'יום העצמאות ויום ירושלים שחלים להיות בשבת') אז ממש יש גילוי של יוהע”צ]). מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('הקדושה והטהרה') שבפרשתנו מדובר על צרעת ובהקשרה מתגלה (בהקשר ללשוה"ר שמביא לצרעת) על עניין של "סור מרע ועשה טוב", שיש להשתמש בלשון לטובה ולא לרעה, וכך גם בכל אברי האדם, שכך זהו רצון ה' – לפעול בעולם בקדושה, וכך בגילוי קדושה במדינה זהו קידוש השם הגדול ביותר, וזהו 'המשמעות האמתית והעמוקה של מדינת ישראל' (שם עמ' 135). כמו"כ בגילוי של צרעת ולשוה"ר מתגלה עניין הדיבור, שזהו ענייננו לספר את תהילות ה' בעולם, וזה דווקא נעשה כשבנ"י חזקים ומכובדים בעולם, שזה נעשה ע"י מדינת ישראל (שם, 'צרעת ולשוה"ר'). נראה שהמדינה קמה בעקבות קשיים, בעקבות השואה הנוראה שכך האנשים יצאו ממקומם, מה שלא רצו לעשות קודם, והבינו שרק בארץ יכולים להיות מוגנים, וכך באו לארץ ונעשו כל התהליכים עד להקמת המדינה. בעקבות השואה נעשה אצל הרבה אנשים משברים באמונה או חיזוק להתנגדות לאמונה (אם היו כבר בחוסר אמונה ממקודם). בנוסף, הקמת המדינה נעשתה תוך שרבים היו מתנגדים לדת (שכך היתה תפיסתם של הרבה מאוד אנשים אז), זהו כרמז ביולדת שבעקבות הלידה היא נשבעת להתנתק מבעלה: 'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן … ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר. ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים' (נידה לא,ב). כך בהקשר לגילוי הולדת מדינת ישראל – לחזרת שלטון ישראל בארצו, שזהו כעין הולדה שמתגלת המדינה בעולם (ואף כעין רמז שיש קריעה על חורבן ערי יהודה וירושלים, וזה תלוי ע"פ השלטון, שכשיש שלטון יהודי לא קורעים; ויש קריעה על המת, שנשמתו יוצאת מהעולם, וזה כעין ההיפך מהולדה שמתגלה בעולם [אמנם כבר מתגלה עם נשמתו עוד בבטן, אבל כלפי חוץ אינו נראה]. כך חזרת שלטון ישראל זה כעין הולדה באדם), אז מתגלה בהקשר לזה כמו ריחוק אשה מבעלה; שכך ישראל עם הקב"ה כעין כמו אשה ובעלה – "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב,יח). וכן: "ביום חתנתו וביום שמחת לבו" (שה"ש ג,יא), '"ביום חתונתו" – יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו' (רש"י). כך כמו שנעשה ריחוק בעקבות הצער בין האשה ובעלה, ע"י דברי האשה, כך נעשה ריחוק בין ישראל לקב"ה, ע"י ישראל (כמו שהאשה היא שנשבעת בלידתה), בעקבות הצער מהצרות שהיו (שואה ומלחמות וכו'); ובכלל היה גילוי של ריחוק מה' בזמן של הולדת שלטון ישראל בארצו כמו ריחוק אשה מבעלה (גם אם רק נחשיב שהאנשים היו אז חילונים, בלי לקשר לצרות שגרמו לחיזוק הדבר). אולם האשה אח"כ חוזרת בה, וזה מתקשר לברית המילה (שע”פ החזרה בה נעשה שנטהרת ומותרת לבעלה למחרת, ואז אינם עצבים, ולכן אז ראוי לעשות את המילה [כמו שמביאה הגמ']), והמילה מגלה על מהותם של ישראל שאנו קדושים ומחוברים לה', שזהו המילה שהיא אות ביננו לה': "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם” (בראשית יז,יא), וזה דבר מהותי בנו, שלכן ישראל נקראים תמיד מולים: '"קונם שאיני נהנה לערלים", מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות. "קונם שאיני נהנה למולים", אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם, שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיה ט); ואומר: "והיה הפלשתי הערל הזה" (שמואל א יז); ואומר: "פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים" (שמואל ב א)' (משנה נדרים ג,יא). שכך עם הזמן הציבור בישראל מתחזק באמונה ומגלה את קשרנו לה', כמו האשה שחוזרת ברצונה לבעלה, וכמו המילה שמגלה שאנו במהותינו מחוברים לה' מצד נשמתנו, ולכן עם הזמן סופו שיתגלה ויחזור לה' בשלמות. כמו שנעשה סקר לא מזמן שהראה שהרוב המכריע של הציבור בישראל הוא מסורתי, וכן רואים עם הזמן על התחזקות של ישראל באמונה (אמנם יש כאלו שמנסים להילחם בזה, כי כך דרכו של יצה”ר שמנסה בשארית כוחו להתנגד, אבל הם מתמעטים וסופם להיעלם). מצד שני יש חרדים שמתנגדים למדינה מהצד הדתי, שרואים בה רק רע נגד רצון ה', ולא מפסיקים לדבר רע על המדינה, כנגד זה זהו ההמשך – דיני צרעת שבאה על לשוה"ר: 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב) [אולי כרמז תורת המצורע, שהוא עושה את תורתו לצרעת – שטוען בשם תורתו לשוה"ר על המדינה]. שהוא מוצא מחוץ לשלושת המחנות, כעין שלא ראוי להיות חלק מהישוב, שבענייננו זה מתגלה שכיון שמתנגד ופוגע ביישוב הארץ לא ראוי להיות חלק מדבר קדוש ונעלה זה. שה' לא אוהב את מספרי לשוה"ר (כשמספר על יחידי וק"ו על ציבור שלם, בפרט על יושבי ארצנו הקדושה שקשורים לכפרה מעוונות ['אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן"' (כתובות קיא,א)]): 'ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (ערכין טו,ב), שיש לו נתק מחיבור לה' באמת, ואין תורתו אמת. אולם גם בהם עם הזמן עוד ועוד חוזרים בהם ורואים את האמת. יה"ר שנזכה להרבות אור ה' בכל המדינה, ומכאן לכל העולם, עד לגאולה השלמה בבי"א.