בס''ד פרשות אחרי מות - קדושים: האם מותר לאכול איסור שבטל ברוב

פתיחה

בפרשת אחרי מות כותבת התורה על כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים, כניסה הכוללת הכנות מקדימות, כמו לבישת בגדים, שחיטת קורבנות והזאת דם. חלק מההזאה, כוללת הזאה של דם פר ושל דם שעיר, אך גם ערבוב שני הדמים יחד (טז, יח): ''וְיָצָ?א אֶל־הַמִּזְבֵּ?חַ אֲשֶׁ?ר לִפְנֵֽי־יְקֹוָ?ק וְכִפֶּ?ר עָלָ?יו וְלָקַ?ח מִדַּ?ם הַפָּר? וּמִדַּ?ם הַשָּׂעִ?יר וְנָתַ?ן עַל־קַרְנ?וֹת הַמִּזְבֵּ?חַ סָבִֽיב''.

א. רבי יהודה (מנחות כא ע''א) למד מפסוק זה, שלמרות שבדרך כלל איסורים לחים בטלים ברוב או בשישים, כאשר מדובר במין במינו כמו שני מיני דם (או לחלופין, חלב פסול באכילה בחלב מותר), אין האיסור בטל אפילו באלף. ולראייה, שלמרות שהיה יותר דם פר מדם שעיר, הרי שלאחר הערבוב נותנת התורה משקל גם לדם השעיר (ולכן מזכירה אותו), ומשמע שהוא לא בטל ברוב. בטעמו ביאר הר''ן (נדרים נב ע''א), שכדי שאיסור יתבטל, צריך שתהיה לו 'התנגדות', וכאשר מדובר באותו המין, אין התנגדות:

''וכך נראה לי בטעמו של דבר, דחזינא לרבנן ולרבי יהודה דאיפלגו במין במינו אי בטיל או לא, ואמרינן דשניהם מקרא אחד דרשו... וקסבר רבי יהודה דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטיל, לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו, אלא מעמידו ומחזקו, ומשום הכי סבירא ליה לרבי יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל.''

ב. חכמים (שם) חולקים על רבי יהודה, וסוברים שגם מין במינו בטל בשישים, ולכן אם חלב טמא התערב בחלב טהור, הוא יכול להתבטל. הסיבה שבכל זאת דם השעיר אינו בטל, היא שיש דינים מיוחדים בדמים העולים על המזבח, שמחמת חשיבותם אינם בטלים, אך לא בגלל שמין במינו לא בטל. בטעמם ביאר הר''ן, שגם הם מסכימים שיש צורך בהתנגדות כדי שהאיסור יתבטל, אך גם ה'התנגשות' ההלכתית בין האיסור להיתר נחשבת כהתנגדות, ומספיקה כדי שהאיסור יתבטל בהיתר.

בעקבות הפסוק בתורה ממנו מסתעפת מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדיני ביטול ברוב בדברים לחים, נעסוק השבוע בדיני ביטול ברוב אך במאכלים יבשים. נראה את ההבדל בין מאכלים יבשים לבין מאכלים לחים, והאם כאשר מאכל יבש בטל ברוב, ניתן לאכול את כל התערובת, או שכיוון שיש בתערובת חתיכת איסור יש להתייחס לכך.

הגדרת יבש ביבש

מהי תערובת יבש ביבש? כאשר דן הרשב''א (א, רפג) בשאלה זו, כתב שההבדל בין סוגי התערובות אינו תלוי בהכרח במידת הלחות הנמצאת בהן (וכמו בהלכות בישול בשבת שזהו מרכיב משמעותי), אלא במידת הערבוב שלהם. דברים הנבללים זה עם זה נחשבים כלח, גם אם אינם רטובים, ואילו דברים הנפרדים אלו מאלו, נחשבים כתערובת יבש ביבש, גם אם הם לחים.

משום כך ולדוגמא, קמח שהיה במגע עם מים והחמיץ ואסור באכילה בפסח, התערב עם קמח של היתר, זה נחשב תערובת לח בלח, כי למרות שמדובר במינים יבשים, הרי נוצרה מהם תערובת אחת. לעומת זאת, מספר כוסות הנמצאות אחת ליד השניה שבחלק מהן חלב אסור ובחלק חלב ומותר, ולא יודעים מה המותר ומה האסור, נחשבות הכוסות כתערובת יבש ביבש.

בכמה מתבטלת תערובת יבש ביבש? כפי שהציג הרב רימון (איסור והיתר, עמ' 256) בעקבות המנחת כהן, ישנה סברא להחמיר בה ביחס לתערובת לח בלח, וסברא להקל. סברא להחמיר, שכאשר שותים אחת מכוסות החלב, ייתכן שמדובר בחלב איסור שאינו מעורב כלל בחלב היתר, וזאת בניגוד לתערובת לח בלח, בה בכל חתיכה יש גם איסור וגם היתר. סברא להקל שלא ברור שהלגימה עכשיו כוללת איסור, שכן ייתכן והאיסור בכוסות האחרות, מה שאין כן בתערובת לח בלח, שם תמיד יש בנמצא איסור.

ביטול יבש ביבש

למעשה בשאלה בכמה מתבטלת תערובת יבש ביבש, נחלקו הראשונים בעקבות סתירה בדברי הגמרא:

א. התוספות (חולין ק ע''א, ד''ה בריה) והרא''ש (ז, לז) סברו, שדין תערובת יבש ביבש קל משאר תערובות, והאיסור מתבטל בה ברוב (אפילו מדרבנן). ראייה הביאו מדברי הגמרא בחולין (צט ע''ב), שהסיבה שגיד הנשה אינו מתבטל ברוב, היא מחמת היותו 'בריה', דהיינו יחידה שלמה, ובבריה יש חידוש. משמע, שאלמלא הייתה בריה, הייתה בטילה ברוב.

הרשב''א (תורת הבית ד, א) טען, שהסיבה שחכמים לא גזרו גם במקרה זה, והצריכו ביטול בשישים (כפי שגזרו על תערובת לח בלח מין בשאינו מינו, שמהתורה בטל ברוב ומדרבנן צריך שישים), נובעת מהקולא שראינו לעיל בתערובת יבש ביבש. כיוון שבתערובת זו אין הכרח שבכל לעיסה ולעיסה יש איסור, וייתכן שמדובר בחתיכה כשרה למהדרין, לא ראו חכמים להחמיר ולהצריך שישים, וזאת בניגוד לתערובת לח בלח, שבוודאי בכל חתיכה יש טעם של איסור, ולכן מסתבר שם יותר להצריך פי שישים כנגד האיסור. ובלשונו:

''ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין, שאי איפשר להפריד החתיכות ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה, צריך שישים לפי שבפחות משיעור זה, האיסור נטעם ונרגש בכל, ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו, מכל מקום כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש, החמירו מדבריהם ואסרוהו. אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה [וחתיכה] בפני עצמה, אוכל כל חתיכה בפני עצמה, וכשאוכל זו, אני אומר לא זו היא האסורה.''

ב. הרמב''ם (מאכלות אסורות טו, ד) חלק וסבר, שתערובת יבש ביבש מתבטלת בשישים, ובדומה לתערובת לח בלח. ראייה לכך הביאו מדברי הגמרא במסכת חולין (צז ע''א) הכותבת בשם רבא, 'שמין במינו בטל בשישים', ומתוך כך שלא חילק בין לח בלח לבין יבש ביבש, משמע שדינם שווה. כפי שכתב הרשב''א (חולין צז ע''ב ד''ה א''ל), לשיטתו, כאשר הגמרא מעלה את האפשרות שגיד הנשה יתבטל ברוב, אין הכוונה לרוב בלבד, אלא לביטול בשישים, שגם הוא סוף כל סוף ביטול ברוב (אך רוב גדול).

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד קט, א) כדעת רוב הראשונים, הסוברים שתערובת יבש ביבש בטלה ברוב, ואין צורך בפי שישים. עם זאת, כפי שהביא הטור (שם), יש הסוברים שכאשר מדובר באיסורי הנאה, כמו ככר חמץ שהתערב בשאר כיכרות, שם הוא לא בטל ברוב, שכן גם בתערובות לח בלח החמירו באיסורים אלו והצריכו יותר מפי שישים, ולכן גם ביבש יש להחמיר.

דין חתיכת האיסור

נחלקו הראשונים, האם כאשר דבר יבש בטל ברוב, כמו לדוגמא חתיכה איסור בשתי חתיכות היתר, מותר לאכול את כל החתיכות:

א. הסמ''ג (לא תעשה קמא) בגישה המחמירה סבר, שלמרות שהאיסור בטל ברוב, בכל זאת אין לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, אפילו לא אחת אחר השניה, שכן סוף כל סוף בוודאי יאכל חתיכת איסור. לשיטתו, רק שני אנשים (ויש אומרים שצריך שלושה) יכולים לאכול את כל החתיכות, שכן במצב זה כל אחד יכול לתלות שהאיסור לא נמצא אצלו, שהרי רוב החתיכות הן היתר.

ב. הרא''ש (חולין ז, לז) בגישה המקילה חלק וסבר, שמותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, ובבת אחת. לטענתו, כאשר הותרה החתיכה האסורה, האיסור הפך להיתר, וממילא מותר לאכול את התערובת בבת אחת[1]. לשיטתו, אין קושיה מדוע הגמרא בזבחים (עז ע''ב) כותבת שכאשר התערבו אברי בעלי מומים באברי תמימים הם אינם בטלים ברוב, וצריך שחלק האיסור ייצא מהתערובת, שכן בגלל הערבוב של האיברים אחד בשני הם נחשבים כבר כתערובת לח בלח, שלא מועילה בה רק ביטול ברוב. ובלשונו:

''וכן איברי תמימים שנתערבו באיברי בעלי מומין, דאמר רבי אליעזר אם קרב ראש אחד יקריבו כל הראשים, וקאמר רבי אלעזר לא התיר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא. דהתם על ידי התערובות נאסרו כולן, אלא מקילינן לתלות האיסור באותו שפירש... אבל דבר יבש חד בתרי הוא דבטל ברוב, לאו משום ספיקא מותר, אלא דגזירת הכתוב.''

ג. הרשב''א (תורת הבית ד, א) ורש''י (עבודה זרה עד ע''א ד''ה תרתי) צעדו בגישת ביניים, אך יש הבדלים בין שיטותיהם. לדעת הרשב''א, מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, אך בניגוד לרא''ש שהתיר לאכול את כל החתיכות בבת אחת, לשיטתו יש לאכול חתיכה – חתיכה, דבר המאפשר לתלות שכל החתיכה היא החתיכה המותרת. רש''י סבר, שבמקרה בו רק אדם אחד רוצה לאכול מהתערובת, עליו כחומרא מדרבנן לזרוק חתיכות כמספר חתיכות האיסור, למרות שיש סיכוי טוב שלא יזרוק דווקא את האיסור.

להלכה

נחלקו השולחן ערוך הרמ''א בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך (יו''ד קט, א) הביא ב'סתם' דעת הרשב''א, שמותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות אחת אחר השניה, וכ'יש אומרים' את שיטת הסמ''ג, הסובר שאדם אחד כלל אינו יכול לאכול את כל החתיכות. כפי שראינו בעבר (קרח שנה ב'), נחלקו האחרונים כיצד פוסק השולחן ערוך במקרה זה, אך מקובל להורות שהוא פוסק כדעת ה'סתם', דהיינו כרשב''א.

ב. הרמ''א (שם) חלק וכתב, שלכתחילה יש להורות כדעת הסמ''ג, שאסור לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, אך שני בני אדם יכולים. והוסיף ותמה על העושים כך, שיש המחמירים גם כשיטת רש''י, ונראה שהכוונה היא שבנוסף לכך שרק שני בני אדם אוכלים את החתיכות, הם גם זורקים חתיכה נוספת (אך עיין שערי תשובה שם). עוד כתב הרמ''א, שבמקום הפסד ניתן להקל אפילו כדעת הרא''ש, ואדם אחד יכול לאכול את כל החתיכות אפילו בבת אחת. ובלשון השולחן ערוך והרמ''א:

חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינו יבש ביבש, חד בתרי, בטיל, ומותר לאכלן אדם אחד, כל אחת בפני עצמה. אבל לא יאכל שלשתם יחד. ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד, אפילו זה אחר זה. הגה: וכן יש לנהוג לכתחילה. ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לאינו יהודי. ואינו אלא חומרא בעלמא... ויש אומרים, דאם נודע התערובות קודם שנתבשלו ביחד, הכל שרי, דאין חוזרין ונאסרין מאחר שנתבטל ביבש. ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר.''

השלכה לכך שהשולחן ערוך פסק כרשב''א, והרמ''א הקל במקום הפסד כרא''ש, יש במקרה בו לאחר שהחתיכה האסורה בטלה ברוב, בישלו את החתיכות. לדעת הרשב''א וכן פסק השולחן ערוך, כיוון שאסור לאכול את כל החתיכות יחד, כאשר בישלו את החתיכות הטעם עבר מחתיכה לחתיכה, והאוכל מהתערובת אוכל מכל החתיכות יחד, ולא ניתן לאוכלם. לדעת הרא''ש לעומת זאת, כיוון שביבש ביבש ניתן לאכול את כל החתיכות בבת אחת, גם בתערובת הוא הדין, וכן פסק הרמ''א במקום הפסד.

יוצאים מן הכלל

על אף שבדרך כלל כאמור יבש ביבש בטל ברוב, יש מקרה חריג לדין זה יש בדברי המשנה במסכת חולין (צו ע''ב). המשנה כותבת, שחתיכת נבלה שהתערבה בחתיכות כשרות, אינה בטלה ברוב, וטעם הדבר מנמקת הגמרא (ק ע''א), שמדובר בחתיכת הראויה להתכבד בה לפני אורחים, דהיינו חתיכה שיש בה חשיבות, ומחמת חשיבותה היא לא בטלה, ובדומה לבריה שלמה שלא בטלה.

א. הרשב''א (הארוך ד, א) סייג את כלל הגמרא, וכתב, שחתיכה נחשבת כראויה להתכבד בה אם היא כעת מוכנה להגשה לפני אורחים, ולא כאשר היא חסרה בישול או הסרת הנוצות, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד קא, ג). משום כך, למרות שלאחר זמן יבשלו את כל החתיכות, והן יוכשרו לאכילה, כיוון שבשעת הביטול חתיכה זו לא הייתה ראויה, הרי היא כבר בטלה, ולא נאסרת שוב.    

ב. הרא''ש (חולין ז, לו) חלק וסבר, שגם כאשר מדובר בחתיכות בשר שאינן מבושלות, הן נחשבות חשובות ולא בטלות ברוב, שכן החתיכה כשלעצמה חשובה, ורק עניין טכני של בישול מונע את הגשתה. מאותה סברא, דחה את שיטת האומרים שאווז שלם אינו נחשב כחתיכה הראויה להתכבד בה בגלל שלא רגילים להביאו שלם לשולחן, שהרי כן ניתן לחותכו לחתיכות.

ג. בשערי דורא (סי' מ) בגישת ביניים סבר, שכאשר מדובר בתרנגולת בנוצתה, הלכה כהבנת הרשב''א, שאין היא בטלה ברוב, שכן תרנגולת זו דורשת הכנה רבה עד שתהיה מוכנה לאורחים. לעומת זאת כאשר מדובר בחתיכה גדולה של עוף שכבר מוכנה לבישול, למרות שהיא זוקקה להפרדה, הלכה כהבנת הרא''ש, שכן היא זקוקה להכנה מועטת, וכן פסק הרמ''א (יו''ד שם).

 שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...