ל"ג בעומר הוא חג של אור, אש, ושמחה. מדורות נדלקות בכל הארץ, מסמלות את תורתו של רשב"י ואת האור שגילה לעולם. אבל יש עוד אש בלב ל"ג בעומר – האש הפנימית של התורה, זו שאינה נכבית לעולם. ספר התורה, הכתוב בקדושה ובדיו שחורה על קלף, נושא את אותה אש שבלב, אך באופן שקט, עמוק ונצחי.

כאשר אנו מהרהרים במדורה ובספר התורה, נדמה שהם שני הפכים: המדורה רעשנית, חמה, רגעית – ואילו ספר התורה שקט, קריר למראה, נצחי. אך האמת היא שהם משלימים זה את זה. הדיו הוא תוצאה של אש פנימית, של מסירות, של עמל רוחני. כל אות שנכתבת – כאילו נשרפת באש של אהבת התורה.

כתיבת ספר תורה בל"ג בעומר היא ביטוי מושלם לאיחוד הזה. כשהסופר כותב באהבה, בריכוז, כשהקהילה סובבת אותו בשירה ובריקוד סביב האותיות – נוצרת מדורה אחרת, פנימית. גם כאן יש להבות – אך הן של נשמה.

המסר הוא ברור: התורה איננה רק לימוד יבש. היא אש שבוערת בלב. ל"ג בעומר בא להזכיר לנו לחיות את התורה, להדליק את עצמנו מבפנים. כל מדורה שנדלקת צריכה להדליק גם את האותיות שבלבנו – את החיבור לתורה חיה ונושמת, שספר התורה הוא סמל נצחי לה.